גבירותיי ורבותיי הרשו לי, בשיר זה, לשבח - דאגה
זו אשר אותנו משיאה על גבעות אמת.
משם נראים נופי הר געש מתפרצים בשאגה
יופי שמפחיד ומאיים, אך מסקרן ומלמד.
כי יש לקבוע ולתכנן צעדים רבים מראש
להתכונן היטב ליום סגריר, לרע מבין התסריטים.
את שדה המחשבות עם סוס אציל לחרוש
גם לדקדק ולהקפיד, עד לפרטי פרטים.
ולעתים, דאגה זו, נופלת למשכב
כשחיידק האהבה, מלא חמלה, מתקיף.
בכאביה אז היא תתפלש ותתפתל לה על הגב
ועל נפשה השסועה לא יתייצב לשמור זקיף.
ודוד ויקטור, מיום קנה אותה כמו יעקב
שבכורתו השיג תמורת נזיד של עדשים.
ידע שהיא זולה, מאין דורש, אך עטורה פנינים לרוב
סגולות מרפא לאנשים , לאגוזים קשים.
הוא בה טיפל, אותה טיפח והשקה.
הפכה לפרח המרהיב מכל צמחי בוסתן.
בעזרתה ריכך, עידן הוא, כל מכה
היה מלאך כדניאל היה תמיד איתן.
סמלי שחרוזיי האלה, נחרטו לכבוד יום של גבורות
כי אומץ לב תמיד יהיה בן ברית של דאגן.
המדלג כאיילה שלוחה מעל מהמורות
ובדרכו שלו, צופה ביופי עדן, יופי גן.
עד מאה ועשרים!
