והם חלפו, הנעורים. והם פסחו על פניי בפניהם היפים. והם היו לי
כפר ושדות, והם נמוגו ונדמה לא יהיו עוד. כשאני רואה את פניהן
המאירות של הצעירות, וכאב נדמה אין בהן והן זורמות כמו מים.
ובלילות אני מרחם על עצמי עם צבעים ממסך, סיגריה ויין. והשמיים
שלי כל הזמן נופלים עליי, והזמן קורע לאט-לאט עוד ועוד חתיכה
מליבי. ובסוף אני נשאר עייף ומיואש. מקנא בכל מי שעתידם פתוח
לפניהם והם גמישים וחסרי שריטות ואבנים בנפש. ואני קם לאט
ומשתין ארוכות בשירותים, שוטף את הידיים ומול הכיור כבר עקרו
לי אפילו את המראה, שעודדה אותי. והסבון, והמים החמים, כולם
נגמרו. וכבר לא מתגלחים בסכין אלא במכונה כמו הומואים. וצריך
כל הזמן להטעין את המכונה, ומרוב שרגילים לנוחות בה לא יכולים
לראות את עצמך עם סכין. וכל הזמן השמיים נופלים, נופלים,
נופלים. ומסך הטלוויזיה קורא לי לראות סיפורים ופנטזיות ורגשות
סוערים. אבל הכל בבל"ת, בבל"ת, בבל"ת. וכל כך הרבה ספרים
קראתי, מחליא כבר לפתוח ספר. ואני רוצה לעשן סיגרים ולשמוע
רדיו כל היום וכל הלילה. אבל הסיגרים יקרים, והסיגריות
מסריחות, והשירים כולם נשמעים אותו הדבר. ואני רוצה אהבה, ולא
רוצה. ואני מוכן לה, ואני פוחד. ומילים מתערבבות במילים, כל-כך
הרבה מילים עד שאין להן משמעות עוד. וכל מילה חסרת משקל, יותר
קלה מנוצה. ואני פולט אותן כמו קיא של שיכור. ולפעמים נופלים
גם יהלומים שאף אחד לא אומר לי את ערכם האמיתי, אם בכלל. ומרוב
שרגילים לחיות, מתים מחדש כל פעם. ואומרים - אולי מחר. אולי
מחר. אולי.