חושך במעוני למרות הנר בחדרי.

חלון קטן מביט על עיר גדולה,
מחכה לגשם שישטוף אותה.

דמעות רבות יצאו מעיניים כהות עיניים כמהות,
כל כך הרבה תחושות, כל כך הרבה מכות,
כל כך מחכות לגשם אותן ישטוף.

זיכרונות מרים במזוודה קבורה תחת עץ הצפצפה,
מצפים אולי לגשם שיגלה וישמע את מכאובה.

מחבק עצמי כאילו הייתי מבין את החלום,
מקלל עצמי כדי שאוכל להאמין,לדמיון.
האם זו שעת החיים ליטול?
האין זו שעת הגשם ליפול?

בואו נא טיפות של מים טהורות,
רקדו למעני בשמחה ובמחולות.
עלו על גדות נהר ההיגיון,
האירו בחוזקה את גבול השיממון.
יש אור בקצה המסדרון.

כעת הגשם יורה,
שוטף את המעגלי הכאב.
טיפות מדלגות מברכות בקשות,
עם כל טיפה באה שמחה.

יוצא את ביתי לרקוד את הגשם,
אף אדם כעת את שמחתי לא יוכל לרשת.
אור בחיי, חיוך בעיניי,
הדמעות על פניי הפכו מתוקות,
והעיניים חסכו ספקות.

זהו הגשם לו חיכיתי,
זה הגשם שלמענו רקדתי.
הגשם שאת חיי החזיר לי,
גשם שלו הוחלתי,
גשם שחיכה רק לי.