היפה והחיה אגדה שכזו, העולם והכלה סיפור שכזה.
כל הזמן אין זמן רק אתם וכלתי... עולם נבזה.

אותך הם נטשו מלכי, ואותה הם בזזו.
חלקם מודים בשמחתנו,
וחלקם לא יינטעו אף שורש בנחלתנו.

עם קצת כבוד רצון וענווה,
כל נושם מגיע לסופה של המסילה.

יושב תוהה וכותב הכיצד?
הורשת אדמה בחייכך,
מבלי לרצות דבר למענך.

הכיצד אפנה אלייך אבי כי בלבי שממה,
שנת שמחה ועצב בדרכנו ייתכן ונרצח גם אותה.

ספק מכה בעמנו ותוהה מדוע לא נכחד,
יודעים אתם למה וכיצד זו דירה של עם אחד.

וכי למה טימאתם את כלתי במצח נחושה,
ועולם ומלואו בסדום ועמורה .

שטוף נא מלכי ארץ נטולת יראת כבוד,
בטל למעננו לחישות טמאות.

דומני אבי זו שעתנו כעת לעולם לא ננדוד,

כלתי בשבילך בחרתי לרצות לחיות,

לכבודך אפקח את עיניי הבריות,

למענך אנצח בתופים ובמחולות,

כי אני בחרתי להיות או לא להיות.