איש השלג החמישי לגם לגימה אחרונה מסיידר התפוחים המוגז
והתפוגג, נספג לאיטו באדמה.
בעודו מאבד את עצמו לתמיד, לטובת מזג האוויר המתחמם, הירהר
בהתרחשויות שפקדוהו ליל אמש, "התעלמות מוחלטת מן מציאות!" קבע
במחשבתו ולא הספיק להרהר עוד בדבר.
מילותיו האחרונות היו כדלקמן "שתי ביצים, קמח, מים, ליקר
תפוזים, שקית קקאו ואבקת אפיייייי..." השעה היתה שבע וחצי. הכל
התחיל בדקה לפני חצות.

תנשמת בודדה בידרה את הירח בקולה המתנגן, עץ אחד נטול עלים עמד
במרכזה של קרחת יער פיצפונת שהשתרעה על מדרון לא תלול מאוד של
גבעה, בקצה המערבי של חורשת אליפלת.
חמישה אנשי שלג יצוקים אדוקות בשלג הרך, על אפי הגזר הכתומים
המזדקרים מפניהם החיוורות הלבנות, והזרדים שהיו להם לזרועות,
היו העדים היחידים לכל מה שקרה.
הקיץ פילס לו כבר אורחא בתכסית הקרח הקרה של האגם, מפסל את
דרכו גם בערימות השלג ששכח אחריו החורף. חמשת אנשי השלג,
מודעים לגמרי לגורלם, התקבצו בכדי לשאת כמה מילות פרידה על
סיידר תפוחים זול ובכך לחלוק יחדיו את קיצם הקרב ובא, לאור
הירח.

"סילחו לי רבותי אם ארשה לעצמי להתלונן על מצבי", אמר איש שלג
אחד, "זה רק שמחר אזרום כבר בוודאי בין גבעות הבזלת, ואולי לא
יהיה עוד זמן טוב מזה לקונן על כך שעיני הימנית חסרה לי
במקצת..." הנוזל המוגז פיעפע נקבוביות עגלגלות בגרונו המבשיר
ועגלי מים קטנים ציירו פסים חלקלקים על לחיו השמאלית.
"אני כבר בכלל לא מרגיש את אפי" יבב איש שלג שני בקול מאנפף.
אפו עמד באותה העת בחצי דרכו מטה לעבר הקרקע, עדיין נעוץ במרכז
חזהו העגלגל.
או אז החל איש השלג השלישי לפצוח בקינה נרגשת אודות החורף הקר
שהיה, והחורשה המושלגת, הוא שר על החיים המשטים כאן בכולם ועל
אהבה שלא תחזור, בקולו העבה והנמוך.
איש השלג הרביעי בחר בשתיקה, והסיידר עבר בין כולם.

לפתע הרעיד רחש לחש נעלם את חמשת ליבות הקרח הנמסים ומחשכת
החורשה הגיח איש קטן ושדוף בעל שיער ארוך וזקן מדובלל, פרוע
מאוד, ועיניים חומות גדולות, נוצצות כמו שתי שמשות פראיות של
אי טרופי טרוף. הוא לבש לגופו כותונת מרוטה ובלויה, שחוטים
פרומים היו תלויים כמעט מכל קצותיה, חתיכת חבל דק הידקה את
הכותונת הפרומה למותניו הצרות, ועל כתפיו נחה אדרת, מרוטה אף
היא, עשויה צמר כבשים מדובלל. על פניו המוארים באור הירח
הכחלחל היה מרוח, משום מה, חיוך רחב וזחוח.

החמישייה נעצה בו מבט מלנכולי.
"סיידר?" שאל אחד מהם, אבל האיש סירב בנימוס.
"ידידיי!" הוא קרא בגיל וצהלה, "מצאתי! מצאתי! שמונה עשרה שנים
אני נע ונד בחברת שתיקתי ביערות האלו, כי נדרתי בנעורי שאהלך
לי בדד, עד שאמצא אותה, את האמת הגדולה, המוחלטת, האחת, כן!
התשובה האמיתית האחת לכל השאלות שמציב בפנינו הקיום!
ועכשיו, אחים יקרים ואהובים, מצאתי אותה!" הוא קיפץ בגיל מרגל
אל רגל וזקנו ריצד במרחב בהתלהבות.

חמישה אנשי שלג הביטו באיש מוזר ומזוקן.
חמישה אנשי שלג הביטו מעלה בכיוון הצוק על סלע גדול מאוד
שהתנודד מעל לראשו של איש מוזר ומזוקן.

האיש המשיך לקפץ ולעלוז לעצמו והירח הלבין אל מול שלבי הלילה
המתקדמים.
"הכל, הכל מובן לי עכשיו ידידיי, שמעו והסכיתו, החידה הגדולה,
החידה שפרדוקס של זנון נחשב כמשוואת חיבור פשוטה לעומתה,
פתרונה התגלה לפני פתאום כאילו התרקם מן האוויר ישר אל תוך
מחשבתי, כך כך חברים, כן!"

אנשי השלג הצליבו מבטים.
"סלע גדול מאוד עומד ליפול עליך", הם אמרו לו, אבל הוא לא שם
ליבו לכך.
"הקיץ הקץ על כל הצרות רבותיי, הנה הסוף לכל הסבל הקיומי, לא
יהיו עוד מלחמות! התשובה בידיי, הו! כן אחים אהובים, היא כל
כולה כאן ממש!" אמר האיש והקיש באצבע דקיקה על רקתו,
"כאן ממש. וגם מצאתי מתכון נפלא לעוגת שוקולד. כל מה שצריך הן
שתי ביצים, קמח ומים, ליקר תפוזים, שקית קקאו ואבקת אפייה!"
הוא צהל.

ברגע הבא נראו רק קצות גפיו מבצבצות משולי הסלע הגדול, שסוף כל
סוף חדל מלהתנודד ונפל בדיוק על ראשו. חמשת אנשי השלג היו אולי
מגכחים אלמלא הפכו כבר ארבע מהם לשלוליות מים מפעפעות.

השמיים כבר החלו מתבהרים.
איש השלג החמישי לגם לגימה אחרונה מסיידר התפוחים המוגז "חבל,
כל כך חבל", הוא הפטיר חרישית, "התעלמות מוחלטת מן המציאות! כן
כן, כל השנים האלו לבדו והוא התחרפן לגמרי... הרי ברי הדבר לכל
בר דעת, שבשביל עוגת שוקולד טובה מוכרחים להשתמש בקרם נוגט!
וכמובן, כמו שהוא אמר, שתי ביצים, קמח, מים, ליקר תפוזים, שקית
קקאו ואבקת אפיייייי...