יש דברים דוקטור, שממררים לי את החיים. זה לא הממשלה, ולא
המוסר, מה שממרר לי את החיים זה הצפצוף באוזניים. זה לא בדיוק
צפצוף, לפעמים זה רעש, או משהו שביניהם. הוא תמיד שם. כן,
לומדים לחיות אתו... כאילו. וגם הלחץ בלב... זה לא בדיוק כאב,
אבל זה מאיים לשתק אותך דווקא ברגעים חשובים, למשל; כשאתה עומד
מול קהל, קורא שירה, עם כל הרגש והפאתוס המתאים. דווקא אז הלב
הזה לוחץ ומלחיץ ומאיים להתפלץ... דווקא אז.
או שאתה מחזר, ואוטוטו הצלחת לגרום לה לרצות אותך, אבל אתה מת
להשתין; 'סליחה', אתה אומר, מקלל כל הדרך לשירותים, את
הפרוסטאטה שלוחצת על השלפוחית. ואתה חוזר והיא למרבה הפלא עוד
ממתינה באותו מקום, ואתם הולכים לחדר שלה... היא מתפשטת, ואתה
מכבה את האור, כדי שלא תראה את בשרך הרופס, את כרסך המתעגלת,
ואולי את עורה המקומט, ותצליח לגרום לו... - את יודעת דוקטור
שיש לו אישיות משלו, לא תמיד הוא ממושמע - ואז אתה מעלה
בזיכרונך - שאיננו טוב במיוחד בימים אלה - הרפתקת אהבים ישנה,
או פיספוס כי לא הבנת את הרמז, או סתם חששת שזה לא ילך... ואתה
נצמד לגופה, וזה טוב, והוא משתף פעולה, ואתה יודע מה צריך
לעשות; מלטף, צובט, מחטט, מלקק... והיא מתנשמת מהתרגשות - או
שעושה את עצמה - וכבר הנה זה קורה... ואז הלב מזכיר לך שהוא
שם, ואין לו מספיק חמצן לגמור את הפעולה. אבל אתה מתעקש, אפילו
שזה אולי יהיה הדבר האחרון שעשית... והיא מטפסת עליך, משמיעה
קולות מזויפים של אורגזמה... אבל הגניחות שאתה משמיע הם מחוסר
חמצן ללב, ומההרגשה שזה סוף החיים. והיא יורדת מיואשת, כמוך:
'היה טוב', היא אומרת. ואני משיב עצוב וחסר נשימה, בגלל
האסטמה: 'כן, צריך לעשות את זה לעיתים קרובות יותר'. אתה רוצה
לשכב לצידה עוד רגע, כי זה נורא חשוב לאישה שלא ברחת ממנה רגע
אחרי הזיון...
מה את מתפלאת שאני אומר זיון ולא משגל, או יחסים? מזמן הגעתי
למסקנה שצריך להגיד מילים מדויקות. משגל, זה דיבור של רופאים,
אין בזה תשוקה. יחסים, זה הרבה יותר עמוק... במובן המטאפיסי.
זיון זה בדיוק זה, מין מזדמן, עם סימפטיה רגעית.
מה אמרנו? כן אתה רוצה לקום להשתין - הפרוסטאטה - אבל אתה דוחה
את זה עד כמה שאפשר. ואז היא אומרת: 'אולי נרד לאכול ארוחת
ערב?' 'יופי,' אתה אומר, ומזדקף כמו נמר... אבל מיד מתיישב
חזרה, כי נתקפת סחרחורת, ושזה חולף, ואתה נעמד סוף-סוף,
מתחילות החוליות בגב לענות אותך. נרדמות לך הרגליים, ובמוצא
הרגליים מהתחת, הכאבים בלתי נסבלים.
אבל כאן לא נגמרות הצרות, אנחנו יורדים לאכול והיא מרגישה
בעלות עליך: 'איך אתה רועש עם המרק, איזה נימוסי שולחן יש לך,
אתה אוכל כמו חזיר...'
זהו דוקטור, ישבנו לשולחן, כעוסים, נזופים, ובודדים כמו לפני,
ועד שתתווסף הרפתקה זו לשאר הפיספוסים שאפשר לספר עליהם
בדיחות, ולחשוב שזה יכול היה להיגמר אחרת...
את פנויה הערב דוקטור? |
