[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
מונולוג של מאהב מזדקן

יש דברים דוקטור, שממררים לי את החיים. זה לא הממשלה, ולא
המוסר, מה שממרר לי את החיים זה הצפצוף באוזניים. זה לא בדיוק
צפצוף, לפעמים זה רעש, או משהו שביניהם. הוא תמיד שם. כן,
לומדים לחיות אתו... כאילו. וגם הלחץ בלב... זה לא בדיוק כאב,
אבל זה מאיים לשתק אותך דווקא ברגעים חשובים, למשל; כשאתה עומד
מול קהל, קורא שירה, עם כל הרגש והפאתוס המתאים. דווקא אז הלב
הזה לוחץ ומלחיץ ומאיים להתפלץ... דווקא אז.

או שאתה מחזר, ואוטוטו הצלחת לגרום לה לרצות אותך, אבל אתה מת
להשתין; 'סליחה', אתה אומר, מקלל כל הדרך לשירותים, את
הפרוסטאטה שלוחצת על השלפוחית. ואתה חוזר והיא למרבה הפלא עוד
ממתינה באותו מקום, ואתם הולכים לחדר שלה... היא מתפשטת, ואתה
מכבה את האור, כדי שלא תראה את בשרך הרופס, את כרסך המתעגלת,
ואולי את עורה המקומט, ותצליח לגרום לו...  -  את יודעת דוקטור
שיש לו אישיות משלו, לא תמיד הוא ממושמע - ואז אתה מעלה
בזיכרונך - שאיננו טוב במיוחד בימים אלה - הרפתקת אהבים ישנה,
או פיספוס כי לא הבנת את הרמז, או סתם חששת שזה לא ילך... ואתה
נצמד לגופה, וזה טוב, והוא משתף פעולה, ואתה יודע מה צריך
לעשות; מלטף, צובט, מחטט, מלקק... והיא מתנשמת מהתרגשות - או
שעושה את עצמה -  וכבר הנה זה קורה... ואז הלב מזכיר לך שהוא
שם, ואין לו מספיק חמצן לגמור את הפעולה. אבל אתה מתעקש, אפילו
שזה אולי יהיה הדבר האחרון שעשית... והיא מטפסת עליך, משמיעה
קולות מזויפים של אורגזמה... אבל הגניחות שאתה משמיע הם מחוסר
חמצן ללב, ומההרגשה שזה סוף החיים. והיא יורדת מיואשת, כמוך:
'היה טוב', היא אומרת. ואני משיב עצוב וחסר נשימה, בגלל
האסטמה:  'כן, צריך לעשות את זה לעיתים קרובות יותר'. אתה רוצה
לשכב לצידה עוד רגע, כי זה נורא חשוב לאישה שלא ברחת ממנה רגע
אחרי הזיון...

מה את מתפלאת שאני אומר זיון ולא משגל, או יחסים? מזמן הגעתי
למסקנה שצריך להגיד מילים מדויקות. משגל, זה דיבור של רופאים,
אין בזה תשוקה. יחסים, זה הרבה יותר עמוק... במובן המטאפיסי.
זיון זה בדיוק זה, מין מזדמן, עם סימפטיה רגעית.
 
מה אמרנו? כן אתה רוצה לקום להשתין - הפרוסטאטה - אבל אתה דוחה
את זה עד כמה שאפשר. ואז היא אומרת: 'אולי נרד לאכול ארוחת
ערב?' 'יופי,' אתה אומר, ומזדקף כמו נמר... אבל מיד מתיישב
חזרה, כי נתקפת סחרחורת, ושזה חולף, ואתה נעמד סוף-סוף,
מתחילות החוליות בגב לענות אותך. נרדמות לך הרגליים, ובמוצא
הרגליים מהתחת, הכאבים בלתי נסבלים.
אבל כאן לא נגמרות הצרות, אנחנו יורדים לאכול והיא מרגישה
בעלות עליך: 'איך אתה רועש עם המרק, איזה נימוסי שולחן יש לך,
אתה אוכל כמו חזיר...'

זהו דוקטור, ישבנו לשולחן, כעוסים, נזופים, ובודדים כמו לפני,
ועד שתתווסף הרפתקה זו לשאר הפיספוסים שאפשר לספר עליהם
בדיחות, ולחשוב שזה יכול היה להיגמר אחרת...
את פנויה הערב דוקטור?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עבודה זה לאנשים
שמפחדים להתעמק
בתהיות קיומיות
על העולם.

-מובטלת


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/1/08 13:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה