איך דימעה שלה אותו לוקחת למקום שבו בני אדם איבדו הכל
לאדמות שניזונות ממוות גיבורים
מבטיחה לו בכל לחישה שתמיד תיהיה פה
ובזמן שהוא שומר עליה משם
היא מחכה לו שיבוא

והחושך מקרב ביניהם, לא נותן לדבר להפריד
הרוח מבחוץ קרירה ובתוך החדר קיץ חם
עם עיניים אדומות
שלה מכאב, שלו מעייפות
הוא לובש את המדים, מהדק הנעליים
אורז את התיק ובתוכו חלקיק אהבה שהיא שולחת איתו
היא מחזיקה אותו חזק, שלא יפול
לא נותנת לו אפילו לשאול
"מה יהיה אם..."
דוחפת לו פתק קטן לכיס שאם יהיה לו ספק הוא ידע לאן לבוא
וכשהאוטובוס מתקרב לקחת לה אותו, היא לא נותנת לו ללכת
השמש מאירה ובליבה עכשיו שלכת
ורק כשהאוטובוס מתרחק יחד עם אהובה
היא חונקת עצמה עם הדמעות
ונותנת לאחת לחמוק...

שתמיד ידע שהיא מחכה לו שיחזור לתפוס את הדימעה שברחה לה
ממקום המסתור