"אני אוהב אותך".
הנה המשפט שחיכיתי לו כל הזמן הזה. כל התקופה שהיינו ביחד.
הנה המשפט שבא עם הנשיקות, הליטופים, החיבוקים, השירים,
החלומות. ההבטחות.
יכולתי לדמיין את עצמי מחזיקה חפץ. חפץ קטן, אדום, יפה ושלם.
זה היה הלב שלי.
החזקתי אותו בשתי ידיים, שלא ייפול.
כל כך עדין ושברירי.
נתתי לך אותו.
ביקשתי ממך בשקט שתשמור עליו, ואתה הבטחת עם חיוך מנצח שתעשה
כך.
ועכשיו אנחנו שוב עומדים, באותו מקום, ליד מנורת החשמל המהבהבת
שהיו צריכים להחליף מזמן.
אתה עומד מולי מתוח, ואומר את המילים בלב כבד, אך הן יוצאות
כמו זרם מתוך פיך.
אחרי כמה מילים כבר הפסקתי להקשיב.
כבר לא יכולתי.
כבר לא הקשבתי להתנצלויות או להסברים, פשוט בדמיון אטמתי את
האוזניים.
בדמיוני כבר ראיתי אותך מחזיק את אותו החפץ, הקטן, האדום, השלם
והפועם, בכף ידך.
את הלב שלי.
לא החזקת אותו בעדינות.
נופפת לי אותו מול העיניים עם היד, וחייכת חיוך מכוער.
ואז מחצת אותו.
הדם השפריץ לכל עבר. |