אף אחד כבר לא מדבר על שלום, כולם מדברים על צדק, הצדק שלי
והצדק שלך. אתה טוען שאתה צודק שאבדה כל טיפה של משמעות.
הפסטירבין ה-12 הגיע לעיר, היו שם גם אנשי הימין, כאלה שכנראה
חזרו הביתה והפגינו נגד החזרת שטחים, נגד השלום שלנו. היו גם
הבובות חסרות הדעה, אלו שגרים במקרה בסביבה והחליטו לקפוץ
להופעה טובה, אותם אתה בכלל לא רוצה להזכיר.
אתה נשארת בבית, זה הכול סתם. בעודך מציע לי להיות נבון,
להישאר גם.

אני מקשיב לכל מילה, מקשיב בדממה, בפנים כואב לי, אני יודע
שאיבדנו אותך. אתה כבר לא תצעק אתנו, אתה וגם הוא וגם הם,
כולכם. אני יכול לדעת שזה כבר יותר משליש. אתם שותקים.
על פי הבנתי בסטטיסטיקה, עכשיו זה עוד כמה אחוזים לטובתו של
יגאל עמיר. זה טונה של רפש, אדמת תסכול ופחדים שאתם עורמים על
הקבר, שחפרתם לדמוקרטיה שלנו.
אני חושב שאני צודק, וזה לגיטימי אני מניח. אז תנו לי לצעוק
עליכם, ולהחזיר אש כנגד. כולנו חולמים על השלום, במציאות זו
מלחמה על הצדק. מלחמה בין שמאלני לשמאלני, בין שמאלני לימני,
מה זה בעצם משנה? מלחמה ביני לבינך, אחי.
ואני? אני באתי לעצרת! אני התייצבתי כחייל בצבא ההגנה של
המדינה, כי למקרה שאתם עדיין עוצמים את העיניים, אתם ברגע זה
מסובבים את הסכין בתוך הקרע העמוק שפצענו בלבה.