אין דבר שאני שונא יותר מאשר המתח שלפני הפגישה הראשונה. רוני
מהעבודה נתן לי את השם והמספר, ואמר לי שאנחנו מתאימים אחד
לשני כמו כפפה ליד. במצבי הקשה אני לא יכול להגיד לא מראש לשום
אופציה, אז התקשרתי. אתמול בטלפון הוא דווקא נשמע מבטיח.
רציני. קבענו להיפגש כאן, היום ב15:00, והוא עוד לא הגיע...
אולי הוא הבריז? אולי פתאום החליט שלא מתאים לו? אולי אני לא
נשמעתי לו כמו הדבר הנכון? הרבה תקוות אני תולה בו, אבל חוץ
משם וטלפון, אני לא יודע עליו כלום. אה, גם המלצה אחת של רוני,
אבל זה באמת לא אומר שום דבר. ואם לא נסתדר? לא קל לי לקבל
הפתעות פתאום. איך הוא נראה? מה הוא לובש? איך סגנון הדיבור
שלו? האם הוא דואג להפריד בין ביזנס לפלז'ר, או שהוא לא מציב
גבולות? כמה הוא דבוק לטלפון הנייד?

הנה מישהו מתקרב. לא, זה בטח לא הוא. קוקו, זקן בן שבועיים
וחולצת סוף מסלול דהויה - זה בטח לא הוא. הדבר האחרון שמתאים
לי עכשיו זה מישהו זרוק כזה, שעוד חי בסרט של הודו. כל מיני
משפטי החיים זורמים ומקלות קטורת, לא יכול לסבול את זה. ההוא
עם הזקן נראה כאילו הוא מחפש מישהו. רק לא אותי, בבקשה, תטעה,
רק שזה לא אתה.
הוא ניגש אליי.
אתה אדם? הוא שואל. אוי ואבוי. הקול זה אותו קול שדיבר איתי
אתמול בערב.
איך נפלתי.
אה...  סליחה?
כן, אני אדם, אפשר לעזור?
אני עומר, קבענו אתמול בטלפון, מצטער על האיחור...

דווקא בחור לעניין, רואה החשבון החדש שלי.