צמה ארוכה, עבה, פרועה.
שיער שטני.
אסוף במעין קשיחות נשכחת שכזאת, קפדנות של כאילו, הייתה
ואיננה.

פיסת תחרה מציצה מתחת לשמלה בלויה במקצת, שלא עוברת את הברך.
תחרה לבנה שכזו, איכותית.
רואים שלמישהו היה כסף מיותר לבזבז על חתיכת בד מזדיין.
ובמחשבה שנייה, אני מניחה שסכומי העתק הופכים חסרי משמעות
לנוכח נצנוץ של שיניים לבנות.
-תני עוד חיוך, אחד קטן,
-נו בבקשה.
-נו?
-בבקשה, אומרים לך.
-ילדה טובה.

ליטוף על הראש

-צחקוק נבוך.

דמעה כסופה של מרירות מתנשפת במורד המשטח החלק הזה, הנעים.
חתיכת גנים משובחים יש לנו פה, אין מה לומר.
אף לא פצעון יחיד.

חוט של בובה מתלפף לו בעצלתיים סביב הזרת הכפופה במעט, כמו
במעין חוסר בטחון ילדותי שכזה.
-תינוקת אחת, תתבגרי כבר.
-מצטערת מותק, לא התכוונתי.

-תפסיקי לבכות!!!

מראה חלודה במקצת ומלוכלכת, עם מסגרת זהובה (זה רק צבע),
מצחקקת בפינת החדר החשוכה ביותר. וריח של אבק.
אני יכולה לראות אותו, ולגעת.

בלון אזמרגד שנקרע מהחוט, כמו גור כלבים שנקרע מאמו, רוצה
לחזור, עף הרחק הרחק עם הרוח.
הענן נורא נורא כועס על הילד המנומש שגזר את החוט, למרות
שהאחרון בסך הכל רצה שהבלון יגיע לבית חולים כלשהו, ושיעשה
לאיזה ילד חולה את היום.

-מה נסגר איתך, ילד?
-אתה חושב שיש לי כסף מיותר לבזבז על הבלונים שלך?
-יופי, עכשיו על מי בדיוק אתה עצבני?
-אוייש נו באמת.

-אנחה כבדה מאוד. קצת יותר מדי כבדה, כך שאפילו כואב בחזה.

וילון חצי שקוף מתנופף במעין מבע אירוני של "אמרתי לכם".
מכל משב רוח קליל הוא קופץ הפרנואיד הזה, כל פרפר כתום (זה צבע
נורא מגניב, למרות שאני לא אוהבת) שחולף מעל לשדה החיטה
שבחוץ.


וחלום שהתנפץ.
הוא נשבר לחתיכות קטנות, התפרק לגורמים.
חוליגנים!
מה זה הדבר הזה בכלל, להתגנב לבתים כפריים ולדחוף חלומות
מהמדף?!
יפה מאוד, ברגע בו עולה בעיני רוחי הסצנה הכאובה של עצמי,
אוספת ומטאטאת, מביטה סביב בחוסר אונים ומעיפה מבט ייאוש בכף
ידי המבותרת על ידי הרסיסים החדים, הגב ישר קופץ על ההזדמנות
ומתחיל להיאנק בכאב.
האמת היא שלא כל כך כואב כמו שמנג'ס ומנג'ס עד בלי סוף, אני
חייבת לתפוס דיבור עם הגב הזה כבר.

לחם עם חמאה, לחם שחור וטרי יחסית, ישר מהסופרמרקט.
משמינה בטירוף, החמאה הזאת, אבל אני רוצה לשכוח מאנה (מכירים
את אנה?) ולו ליום אחד מאושר.
היא שכחה ממני זה מכבר, אלו הם כמה ימים במהלכם אני רק בולסת
ובולסת, פאקינג 3 ארוחות ביום, והיא לא קפצה אפילו פעם אחת
בכדי להזכיר לי את פרשת המשקל המקולקל ונתח הבשר הזה, שעוד
אמור מתישהו לרקוד בלט.

סרט אדום בשיער וראש על הכר החום, המרובע.
הצמה כבר מזמן התפרקה, וכרגע אנחנו סתם עייפים.

שמלה ורדרדה (אמא תמיד אמרה שזה צבע של חזרזיר) קצת מרופטת,
שבקושי מכסה את שתי הברכיים חושפת מכנסוני תחרה נפוחים שכאלו,
יקרים בטירוף היו אמורים להיות.
חתיכת השקעה.

-מה את מתלוננת?!

-שתיקה עתיקה, מעופשת ומתפוררת, צבעה כחתיכת גבינת עובש
מאמסטרדם. זה מה שנקרא איכות בימינו.

נמש על קצה האף ומספריים חדות וירוקות ביד, כאלה ראיתי רק בבית
הקיץ של סבא ברוסיה.
מאיפה השגת אותן, ילד?
ומה לעזאזל עשה הבלון המסכן הזה שגרם לך לשלוח אותו בקור רוח
למוות בטוח?

הסתיו בפתח.

נפשי כבר מתעטפת ברפש המסריח הזה שמורכב מאדמה לחה ומזוהמת
ועלים מלנכוליים.
וקצת דיכאון קליני, איזה ביאוס.



בקיצור, מה את אומרת שם?

צמה בלונדינית כהה אממ... ארוכה ופרועה גם, נכון? כן...

שניה, שניה... אני רושמת.

כן?

אוקיי, חתיכה של תחרה לבנה, דמעה בצבע כסוף של מרירות, חוט
שנקרע מבובה, איזו מראה ישנה... רק רגע...

כן?

בלון ירוק עף בלי חוט, וילון זז, חלום ילדות מטופש של התגשם,
ארוחת בוקר, פיצ'יפקס לשיער, איזה בגד של פרחות, אממ...
נמשים, מחלות עור... בטוחה שלילד ההוא לא יהיה סרטן?

לא?

טוב לא משנה, תמשיכי, בבקשה.

סתיו את אומרת... וזהו?

סבבה, רשמתי.