הוא הלך לאיטו ליד העיירה. היא היתה גדולה והיו בה הרבה אנשים.
הוא לאט העז להתקרב יותר מעשרה קילומטרים מהעיירה. הוא פחד
מהאנשים שהיו שם. לא שהם היו מפחידים... זה היה הוא, והוא ידע
את זה. הוא פשוט פחד מאנשים. הוא קיווה שבלילה יהיו פחות אנשים
והוא יוכל להתקרב אל העיירה ואולי אפילו להיכנס כדי למצוא משהו
לאכול. הוא היה רעב כי לא אכל כל היום. כבר שש בערב... אבל
היום הזה היה כל-כך ארוך... הוא רק רצה שיגמר. הוא היה עייף
ורעב ורצה להכנס לעיירה, אבל כמה שהיום ארוך... הוא הרגיש רע
מאוד. כבר היו ימים שהוא לא אכל או שתה כל היום, לפעמים אפילו
יומיים, אבל אף פעם הוא לא הלך כל-כך הרבה ביום אחד, בלי לשתות
ובלי לאכול.
לאט-לאט התחילו האנשים בעיר להתפזר. עיר בטוחה, חשב.
כשהגיעה השעה - הוא ידע. באחת בלילה לא היו אנשים ברחובות. הוא
לקח את הסיכון ונכנס לעיירה. ברחוב הראשי היו המון חנויות,
בעיקר של אוכל, אבל אף חנות לא היתה פתוחה. הוא לא רצה להסתכן
בגניבה.
אבל כמה שהרעב מציק... לבסוף החליט לגנוב. הוא ראה מכולת
קטנה שנראתה כמו מקום שמזמין
פורצים - קומת קרקע, דלת זכוכית בלי סורגים. הוא לא רצה להרוס
שום דבר, אז הוא ניסה לפתוח את הדלת עם הידית. אלוהים,
תודה.
הדלת נפתחה. מישהו שכח לנעול. הוא נכנס, התיישב מאחורי הדלפק
והחל לאכול כל מה שמצא. הוא אהב במיוחד את הבגטים שהגיעו באותו
בוקר מהמאפיה. הוא הרגיש ממש כמו בבית. הוא מצא את המתג והדליק
את האור. טעות קשה! מה אם מישהו ראה? הוא כיבה אותו מיד.
בחושך היה הרבה יותר נוח, כשלא יכולים לראות אותו.
הוא גמר לאכול בשתים וחצי ויצא לרחוב. הרחוב לא היה מקום בטוח
במיוחד להיות בו הרבה זמן. היתה שם תאורה והוא היה חשוף. הוא
יצא מהעיירה לפני שלוש בלילה.
הוא שכח משהו. אבל מה זה היה? הוא לא הצליח להיזכר, אבל היה
בטוח ששכח משהו. לא חשוב - בטח סתם תחושה. הוא התרחק כחמישה
קילומטרים מהעיירה והלך לישון.
כעבור שלוש שעות, בשש בבוקר, החלו החיפושים. הם מצאו אותו די
מהר. הוא שמע אותם מתקרבים והתעורר. הם ראו אותו. הוא ניסה
לברוח, אבל למרות שרץ מאוד מהר, כדורי האקדח היו יותר מהירים.
הם פגעו בו. שלושה כדורים בגב, אחד ברגל.
אבל הם לא היו ממש מרוצים, כי לא קיבלו תשובה למה שרצו לדעת.
מי נשאר ער כדי להבריח אותו מהמכולת? הוא אפילו לא סגר את הדלת
מרוב בהלה.
אף אחד לא הודה שהבריח אותו, אז הם הניחו שהוא פשוט... שכח.



סיפור קצר שכתבתי ב-2002, כתה י'.
פתאום מצאתי אותו לפני כמה חודשים, וראיתי כמה הוא עמוק,
כמה הוא אני...