עכשיו,
כשנדמה שזה כבר עבר
וכל מה שנשאר
זה שירים שמזכירים לי אותך,
שוקולד מקולקל שמעיד על אהבתך
וכמה מכתבים בכתב הבלתי קריא שלך,
אני ממשיכה הלאה.
אני קוברת בארון בתוך קופסא,
את כל הזיכרונות האחרונים
שנותרו לי ממך.

את החיוך, המבט,
החיבוק המלטף,
הנשיקה המטורפת שסחררה את שנינו לתוך חלום ורוד
של עולם טוב יותר,
את הידיים הגדולות שלך שידעו לעטוף אותי ולתת לי הגנה
בזמנים קשים.
אבל הכי עמוק
אני קוברת את המילים שאמרת לי.

את המילים שגרמו לי צמרמורת של התרגשות,
את המילים ששלחת ב-sms על הבוקר ועשו לי יום מתוק,
את המילים שגרמו לי להבין כמה אני חשובה לך,
את המילים שבלי לומר בקול יכולתי לשמוע,
כשהייתי צמודה-צמודה אליך.
את המילים שגרמו להרגיש
בכל פעם מחדש
כמה אתה אוהב אותי.

אבל עכשיו,
כשנדמה שזה כבר עבר
וכל מה שנשאר
זה קופסא קטנה בארון שכבר מעלה אבק.
לא חיבוק, לא מבט,
לא נגיעה,
לא תחושה,

לא אותך.

רק
קופסא.