[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קארין מלכה
/
אהבה זה כואב

התקבלה הודעה חדשה. "אני רואה אותך עכשיו. את מדהימה".
מה? איפה אתה רואה אותי? מה עובר על הבחור הזה, הוא לא מבין
שלא ייצא מזה כלום? חשבה לעצמה בעודה סוגרת את הסלולארי מבלי
לשלוח תשובה.
צלצול נשמע. 'חסוי' הופיע על הצג. המספר של הבית שלו. לא מרפה
הבחור.
"כן, חמוד, איפה ראית אותי הפעם?" פתחה את השיחה ללא שלום ומה
נשמע.
"וואו, היית מדהימה! אני רוצה שניפגש, מה את קשה? פגישה אחת
וזהו. בעצם אולי את מפחדת. אני יכול להבין אותך. טוב, תחשבי
שלא אמרתי כלום". הוא התגרה בה, וידע שזה יעבוד.
אז הם קבעו שהוא יאסוף אותה.
בעצם זו הייתה ה"פגישה" הראשונה שלהם, אם אפשר להגדיר את זה
כך.
היא לא התלהבה ממנו בכלל. כל מה שהיה לה בראש זה לצאת ידי
חובה.
בשלב הזה כבר נגמרו לה התירוצים. בכל זאת, היה ביניהם הפרש של
כמה שנים טובות, רוב הסיכויים שהכוונות שלו לא תמימות בכלל.
ומה לובשים לפגישה כזאת? עד עכשיו התרועעה עם נערים בני גילה
שנראו לה תינוקות ולא משנה איך היא תיראה, הרושם שלה עליהם
יהיה משמעותי.
אבל הפעם זה היה שונה. היא לא רצתה שהוא יחשוב שהיא ילדותית.
מצד שני, למה היא בכלל מקדישה לכך מחשבה?!
היא הרי לא התלהבה ממנו בכלל.
אולי בגלל הפער הזה היא החלה להתרגש. פרפרים בבטן? זה לא היה
חלק מהתוכנית.
הרינגטון שלה התנגן בעודה מתארגנת בלחץ. "אני שונא שמאחרים,
צאי כבר".
לבושה בטייץ שחור שנמתח לתוך מגף, שמלה קטנה בצבע ירוק, לחיים
ורודות ושער אסוף יצאה מהבית.
היא פתחה במהירות את הדלת והתיישבה לידו בחיוך שובב.
"היי, מצטערת שהתעכבתי", זרקה לו בפשטות בעודה קולטת את עיניו
הבוחנות אותה.
"עזבי איחורים, אין שלום, לא מגיע לי חיבוק, נשיקה, משהו?" אמר
בניסיון להסתיר עד כמה הוא מרוצה ממה שרואות עיניו.
על מה בדיוק מגיע לך, חשבה לעצמה, נו מילא, חיבקה אותו בקלות
יתרה והפצירה בו לנסוע.
"לאן בא לך?" שאל בעודו מתניע.
"ידעתי שזה יגיע," מלמלה לעצמה. היא שנאה את סוג השאלות האלה.
בחירות והחלטות לא היו הצד החזק שלה, היא אהבה יותר כשהצד השני
היה היוזם.
משראה שהיא מהססת לענות זרק לה בתנועת ביטול, "אל תעני, אני
יודע לאן נלך".
הוא בחר בבית קפה קטן ליד החווה החקלאית בעיר. זה היה איזור
מרוחק, נידח משהו.
היא אהבה את הבחירה שלו. הייתה במקום תחושה של איור מתוך ספר
עתיק.
שקט שרר בחוץ, רוח קרירה של חורף מילאה את החוץ וריחו של הגשם
עמד באוויר.
הוא בחר בשולחן פינתי והזמין לשניהם קפוצ'ינו עם קצפת.
"אז מה אתך? ספרי לי מה חדש. שנה אחרונה בבית ספר, אה?" אמר
והבעת נוסטלגיה עלתה על פניו. "הלוואי שהייתי יכול לחזור לימים
האלו. איזו תקופה..."
"כנראה רק אנשים שסיימו ללמוד מתגעגעים, כי כל מי שבפנים לא
מצליח ליהנות כל כך הרבה," ענתה לו בעודה חושבת שזה כנראה באמת
קטע של אנשים שסיימו, ורק כשגם היא סופסוף תסיים היא תוכל
להתגעגע לתיכון האהוב, למבחנים המתישים, לבגרויות, למתכונות,
לתגבורים בשעות-לא שעות, ללחץ ולהיסטריה ולשאר האסוציאציות
שעולות כשמזכירים את המושג "בית ספר". כן, היא ללא ספק תרצה
לדעת איך זה מרגיש להתגעגע לכל אלה.
"מה אתך, מה אתה עושה בימים אלה?" העבירה את השיחה אליו בלי
שישים לב.
"אני עובד, חוסך כסף, אני וחברים מתכננים את הטיול הגדול של
אחרי הצבא".
"וואלה, נשמע מבטיח. ולאן אתם מתכננים להגיע?"
"אוסטרליה, ניו זילנד, תאילנד ואם יישאר כסף אז גם יפן," אמר
באדישות שהדגישה שהוא כבר הפסיק להתרגש לשמע היעדים המדהימים
ביותר בעולם.
"וואו", היה לה קשה להסתיר את ההתלהבות, "ללא ספק, בחרתם את
היעדים המוצלחים ביותר".
הוא שמח שהצליח לגנוב ממנה חיוך נוסף ושמקומות בעולם הם המכנה
המשותף הראשון שמצא להם.
אם כי מרגע לרגע השיחה זרמה יותר ויותר בחופשיות, הוא שם לב עד
כמה היא ביישנית וסגורה.
ילדה-אישה שבקרוב תפרוץ לעולם ותסובב אחריה לא מעט ראשים.
יופייה הפנט אותו. היא נראתה לו כל כך מיוחדת, אחרת, פנים
המשדרים תמימות אמיתית, כאילו אין לה מושג לכוח העצום שיש
בעיניה, בחיוך שלה.
הם המשיכו לדבר, מתעדכנים אחד בחייו של האחר, בלי לשים לב
לזמן, עד שהיא חשבה שזו השעה ללכת.
הוא שילם את החשבון והיא סימנה לו "פלוס" בראשה. קמצנות הייתה
התכונה שסלדה ממנה יותר מכול.
לפני שיצאה מהאוטו הביטה בעיניו הירוקות שנדמה היה שנצצו לאור
פנסי הרחוב החשוך, ועוד נדמה לה שהיא רואה בהן עכשיו הרבה יותר
משראתה בהתחלה.
"היה לי נורא כיף. שמחה שיצא לנו להיפגש, ושיהיה בהצלחה עם
הטיול הזה, אה? תעשה חיים".
בעודה פותחת את דלת האוטו, אחז בידה ואמר במהירות, מפחד שתברח,
"מה זאת אומרת תהנה בטיול? את רוצה להגיד שלא נתראה עד אז?
מצחיקה, הטיול בעוד כמה חודשים טובים. חסר לך שלא נתראה."
"אוקיי, אז בטח נתראה", אמרה בקריצה ויצאה מהמכונית. היא הייתה
בטוחה שלא יהיה שום מפגש נוסף.
היא את חובתה סיימה.
בעודה עולה במדרגות לביתה, מנסה להתעלם מההתרגשות האופפת אותה,
החלו סימני שאלה להתרוצץ במוחה.
איך זה שפתאום הוא נראה לה אחרת? הרבה יותר יפה מההתחלה? איך
זה שפתאום שמה לב שהוא מושך ברמה שלא ניתנת להתעלמות? אולי זה
השער הקצוץ, הזיפים הקטנים, או בכלל העיניים הירוקות האלה
ששידרו ביטחון עצמי בשמיים, הלבוש המסוגנן בקפידה או בעצם
השילוב של כל אלה שיצר את הבחור שניצב מולה היום.
ובעוד היא מתחבטת בינה לבין עצמה עם השאלות הרבות, התקבלה
הודעה.
"רק רציתי להגיד שהיה לי ממש כיף היום, את ממש משהו מיוחד,
ואני מקווה שייצא לנו להתראות שוב."
דפיקות הלב גאו בתוכה. מה קורה לי? שאלה את עצמה ללא קול.
וכך, ללא תשובות על כל השאלות, נכנסה למיטתה הענקית, ונרדמה.
מחויכת.
ביום שלמחרת הוא התקשר, אז לא היה נעים לסרב, אז הם קבעו
להיפגש שוב.
וגם ביום שאחריו, וביום שאחריו... בהתחלה הלכו לכל מיני מסעדות
ובתי קפה, וכשנמאס להם הלכו לחוף הים, ואז לבית שלו, לבית שלה,
מעבירים שעות על גבי שעות בשיחות נפש מצד אחד, ודיבורי סרק מצד
שני.
שניהם הרגישו את המשיכה ההולכת וגוברת מפגישה לפגישה אבל אף
אחד מהם לא העז לעשות משהו.
הוא פחד שהיא צעירה מדי. לא מנוסה, מפוחדת, מה הוא צריך צרות?
אין מספיק בחורות בגילו חמודות ויפות? למה הוא לא מסוגל לשחרר
ממנה?
הוא הרגיש שלא יוכל לעצור בעצמו עוד זמן רב מלנשק אותה, לגעת
בה, להריח אותה.
גם ככה זו ההתאפקות הארוכה בחייו.
וכמו נבואה שמגשימה את עצמה, בפעם הבאה שנפגשו, זה קרה.
זה היה אחד מימי השבוע שבו הם החליטו ללכת לים. הם התיישבו
קרובים, ראשה מונח על כתפו ורגליהם משחקות בחול הזהוב. השמש
החלה לרדת והשמיים האדימו. מראה עוצר נשימה, כמו מתוך תמונה.
הוא הרים את ראשה ועיניהם נפגשו, הוא כרך את ידו סביב צווארה
ושפתותיהם נפגשו במגע רך.
למרות שאת חוויית הנשיקה הראשונה עברה מזמן, לבה דפק בחוזקה
והיא חשה שלא רק היא מתרגשת.
הנשיקה שהחלה באטיות ובפחד הפכה לאחר הרגע הראשון לסוערת
ושתלטנית, כאילו ביקשה לפצות על הזמן שחלף. לאחר שהתרחקו מעט,
הביטו אחד בעיני השני, וכאילו על פי צו, שחררו את האוויר שנשאר
כלוא בריאותיהם.
אם עד עכשיו לא יכלו להיפרד ליותר מיומיים, הרי שמעכשיו עוד
יותר.
הרגש הזעיר שהחל במשיכה פיזית ואולי אף ילדותית גדל והפך לאהבה
שפרחה מיום ליום.
הם בילו ימים ולילות יחד, מזכירים מדי פעם את הטיול הקרב ובא
אבל אף פעם זה לא נראה קרוב מספיק כדי להקדיש לכך מחשבה
נוספת.
הם הרגישו טוב. זה בעצם קטע כזה שכשאתה מאוהב, הכול ורוד. וזו
בהחלט לא קלישאה, פתאום הכול נראה לך חיובי, אתה הופך אופטימי,
ומה שבכל זאת לא הולך, אתה לוקח בקלות. הציפורים שרות לך ואתה
הנחמד באדם.
אבל במציאות כמו במציאות, כל הדברים הטובים נגמרים די מהר,
כאילו קיבלת חיזוק ועכשיו אתה מחוסן מהשגרה המשעממת שנקראת
"היומיום".
אולי זה מה שנקרא איזון, כי אם הטוב היה נמשך ללא גבולות, הרי
שגם ממנו היינו מתעייפים, משתעממים ומחפשים גיוון להיאחז בו.
אז טוב שיש פרופורציה? כנראה.
מבלי משים, חגגו השניים שלושה חודשים להיכרותם.
עניין הגיל מזמן הפסיק להפריע. היא הוכיחה לו שגיל הוא רק
מספר, שהחשוב באמת זו החשיבה, ההתנהגות, דרך החיים.
והוא היה חייב להודות שהקטנטנה הזאת בוגרת יותר מהרבה אנשים
בגילו.
המכנה המשותף ביניהם, שהתחיל מיעדים בעולם, התרחב לממדי ענק.
היא סיפרה לו על הגיוס הקרב ועל הספקות שניקרו בה, והוא ייעץ
מעט, הרגיע ובעיקר תמך.
הוא גולל בפניה את המועקה שמשפחתו חווה בגלל המצב הכלכלי, אחת
מאותן שיחות קשות שלא נותר בהן אלא להנהן ולחבק. אז היא הנהנה,
וחיבקה, וזה הספיק לו.
הם החליטו על ארוחת ערב אצלו כדי לציין חצי שנה. לא התחשק להם
לצאת.
היא בחרה ללבוש שמלה שחורה. שחור תמיד היה צבע הלבוש האהוב
עליה.
הכי אלגנטי, הכי קלאסי, ועם זאת, ללא ספק, הכי סקסי.
שערה נשפך על כתפיה בפיזור ופרח אדום נקלע ליד אוזנה. עיניה
הודגשו בשחור עמוק ושפתיה נצבעו בגלוס ורדרד-שקוף. היא שמחה
כשהביטה במראה והשתקף אליה מראה מעושן משהו... מסתורי אולי.
היא דפקה קלות על הדלת ושרבבה את ראשה פנימה. פעימות לבה הואצו
ברגע שנכנסה לחדר הגדול.
אור קלוש ומעומעם דלק בפינת החדר ועשרות נרות בגדלים שונים
הצטרפו להשלים את התאורה.
השולחן הקטן, שהיה נראה לה סתמי ומיותר בדרך כלל, היה ערוך
בקפידה, מקושט במפה לבנה ועליה שברי ורדים.
והוא, שעון בגבו על עמודי המרפסת, התבונן בה נפעמת ממעשי
ידיו.
נשימתו נעתקה לרגע כשראה אותה פוסעת על עקביה בתוך החדר.
היא התבגרה מול עיניו ורק עכשיו הוא קולט עד כמה. אישה ניצבה
מולו.
סמוקה מביישנות חיבקה אותו באהבה, שואפת לתוכה את ריחו המוכר
והאהוב.
"הצלחת להפתיע אותי", לחשה לאוזנו.
"זו רק ההתחלה. את נראית מדהים", לחש בחזרה והעניק לה ורד.
'Heaven' של בריאן אדאמס התנגן ברקע. השיר האהוב עליהם. הארוחה
הייתה נהדרת.
טוב נו, לפחות האוכל קנוי ממקום טוב, חשבה לעצמה בצחקוק.
הוא הושיט לה יד, והוביל אותה להתיישב על המיטה הענקית.
הסדינים הלבנים היו קרים ומגעם היה נעים.
הוא התקרב, יורד על ברכיו ומסתכל עמוק לתוך עיניה, מחפש בהן
איזשהו סימן לאות הסכמה.
היא הרגישה שזה הרגע, זה המקום, וזה הזמן המתאים.
הם מעולם לא דיברו על יחסי מין. ללא מילים שניהם ידעו שברגע
המתאים זה יקרה. וכך היה.
רעד עבר בה כשנגע בגופה העירום. "אני אוהב אותך, תסמכי עליי,
אל תפחדי יותר".
הוא חיכה לרגע הזה חצי שנה. שישה חודשים שלמים של איפוק, של
כמיהה, של רצון להתחבר ברמה הכי גבוהה שאפשר. להיות לאחד.
היא התקרבה לנשק את שפתיו ואט-אט שחררה כל איבר ואיבר בגופה
שהיה נוקשה ועצור.
בהדרגה התייצבו פעימות לבה והיא נתנה לו להוביל ולהראות לה
מעשה אהבה מהו.
קרני השמש שחדרו לחלון החדר העירו אותה, היא פקחה את עיניה
חבוקה בזרועותיו.
תוהה - האם חלום היה הלילה הזה או אמיתי? בגדיהם על רצפת החדר
שימשו לה הוכחה.
הפעם הראשונה שלה. כל כך הרבה פעמים דמיינה את הרגע הזה.
איפה זה יקרה, מתי, עם מי, באיזו סיטואציה, כל כך הרבה פחדים.
והנה זה קרה. זה סופסוף קרה, עם האהוב שלה.
חיוך של אושר נזרק על שפתיה.
הימים עברו והאהבה מילאה אותם. היו גם הרבה מריבות, הרבה
ויכוחים, אבל עם כל ויכוח או מריבה בא לו פיוס, וככל שהפגיעה
כאבה יותר כך גדלה עוצמת הפיוס. תמיד מצאו את הדרך אחד
לשנייה.
תאריך הטיסה התקרב, אך הם סירבו להיפרד כדי לרכך את המכה.
להיפך, הם התקרבו עוד יותר, בילו כל דקה פנויה יחד, בין
המשמרות ואחרי הלימודים, מתי שרק יכלו.
עמוק בתוכם, שניהם ידעו שהם רק מחמירים את המצב אבל הם לא יכלו
אחרת.
ואז ביום חמישי אחד הוא טס. באותו בוקר בהיר של יום חמישי הוא
עלה על המטוס וטס.
וזה חייב היה להיות הבוקר הבהיר הזה. למה זה היה צריך להיות
בוקר כזה מקסים? למה השמש זרחה והכול המשיך כרגיל?
איבדתי את האהבה הכי גדולה שהייתה לי, למה זה לא בוקר אפור?
חשבה לעצמה בכעס.
למה השמיים לא קודרים ומלאים עננים? ולמה לא יורד עכשיו גשם
זלעפות כדי שהיא תוכל לרוץ הביתה ולהתכסות עד מעל הראש?
למה שמש, וקיץ, ונעים עכשיו, וכולם הולכים להשתזף בים?
הוא נסע. הוא פאקינג נסע. הוא לא בארץ. אין לגעת בו יותר. אין
לנשק אותו יותר. אין לחבק אותו יותר.
אין כלום. ריק אחד גדול. למה הוא בכלל עלה על המטוס הזה?
מחשבות מייסרות החלו לצוץ בראשה.
"אולי הוא בכלל לא אהב אותי. אם הוא היה אוהב הוא לא היה טס.
הוא היה מוותר על הטיול של החיים שלו בשבילי. בטח".
ונחמות של חברים לא עזרו. ועידוד מההורים לא עזר. היא רצתה רק
לישון.
היא והמכתבים שלו, והמתנות שקנה לה, והתמונות שלהם, והריח
שלו.
הוא הבטיח שהם יישארו בקשר, שהוא יתקשר ברגע שיוכל, שהם יתכתבו
כל יום באימייל.
אבל זה לא יהיה אותו דבר, היא ידעה.
איך היא תמשיך עכשיו? זה בכלל אפשרי? ולמה היא מתייחסת לזה
כאילו שהבחור מת? הוא נסע לראות עולם, ליהנות, לגדול, לעשות
כיף חיים. והיא אומרת שהיא אוהבת אותו, אז למה היא לא מסוגלת
לפרגן?
אפילו לאהבה שלה היא לא יכולה לפרגן? איזה מין בן אדם אגואיסטי
ושפל היא?
רק על עצמה ועל הטובות וההנאות שלה היא יכולה לחשוב?
כל כך הרבה טענות היו לה כלפי עצמה וכלפיו. והכול בגלל אותו
רגש ששמו געגוע. רגש מכאיב כל כך.
מצד שני, רק כך היא יכלה לדעת שחוותה אהבה, לא? כי אם זה לא
כואב זה לא אמיתי, נכון?
אז בעצם מה עדיף? לדעת אהבה ענקית שכזאת ואחר כך לסבול ככה? או
לא לדעת בכלל?
לא לחוות את כל הרגעים המאושרים שהיו להם ביחד ומצד שני גם לא
לסבול?
לא היה לה כוח יותר לכל השאלות האלה, להרגשת הכבדות שרבצה
עליה.
היא הלכה למטבח, מילאה כוס מים והמשיכה למקלחת, לארון
התרופות.
בלעה שני כדורי שינה ודידתה לחדרה.
"מחר יהיה בסדר. היום אני רק רוצה להפסיק לחשוב."
היא המשיכה לבכות. דמעותיה הרטיבו את הכר עד לרגע שבו נרדמה,
ואולי אפילו גם אחרי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בריטני?

היינו פותחים
אותה.

המחששה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/2/08 23:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קארין מלכה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה