טיפשה סתומה,
בובה מקולקלת.
בובת חרסינה שנשברה לה היד
וכואב לה.
וכואב לה לראות אותי ככה
ולדבר איתי.
והיא מסתכלת מהצד
ובוכה.
הורסת לי את הלב,
שוברת לי אותו, כמו לבובה היא שוברת
וזה שורף אותי.
כמו שנשבעתי שאני בחיים לא אעשה לה,
ככה היא עושה לי.
היא מדברת איתי ואני נשרפת מהצד.
הופכת לאט-לאט לתוך משהו שלא רציתי להיות.
לא רוצה להיות מקולקלת, אני נשבעתי,
ואני לא יכולה לעמוד בזה.
והיא אומרת שאני צריכה טיפול, ואני בוכה.
ולא מפסיקה לבכות עליה, עליי. על שתינו יחד.
ומה רציתי?
מה רק רציתי?
להיות כמו כולם? עם יד אחת שלמה
ולנסות לא לאכזב אותה שוב ושוב.
ונשבעת פעם אחרי פעם שזו הפעם האחרונה, הנה, הפעם אני מפסיקה.
ושוב ושוב זה חוזרת על עצמו. ואני נרקבת בתוך עצמי.
והדבר היחידי שהורס אותי היא שהיא יודעת על זה.
כל דבר היא יודעת.
כמוני, גם לי היא לא מספרת שהיא נשברת ובוכה.
אבל אני, אני כמוה, אני פשוט יודעת.
אני שומעת מהחיוך שלה כמה היא גמורה.
יושבת לילות שלמים ובוכה עליי ואני בוכה מתחתיה, מתחננת שתסלח,
שוב.

תני לי יד,
תני לי מקום,
תני, אצלך בעולם.