שקט נפל על העיר, השקט הבלתי נסבל הזה.
מאז אותו יום, לא הוצאנו הגה.
ישבנו אחד מול השני, שעות, ימים, שנים, ועדיין שתקנו.
הרי על מה יכולנו לדבר? על כמה רע לנו? על כמה אנחנו מעוררי
רחמים? על כמה אנחנו שקועים בעצב שלנו ולא שמים לב לאחרים?
ברור שלא, כי גם לזה לא שמנו לב.
בקושי לב יש לנו, הרי היום הזה אכל אותו ואותנו מבפנים.
כולנו ישבנו במעגל, מעגל סגור כזה, ממש כמו העיר המזדיינת
הזאת.
נמאס לי כבר מהעיר הזאת, שקט פה כאילו מי יודע מה קרה. אז
רצחו! אז אנסו! אז גמרו פה את כולם, אוי ואבוי, כמה רע לנו.
אנחנו שני השורדים היחידים, רק אני ואתה. חולקים את אותו החדר,
חולקים את אותה המיטה.
חולקים אותו זיכרון, של עצב ושל בדידות. אני כל כך שונאת את
העיר הזאת, כי השקט פה מעיק, ממש כמוך.
השתיקה שלך מסמלת יותר מכאב, היא מסמלת אכזבה.
ממני? אינני יודעת, אך אני יודעת שזה חבל,
והשקט הזה? בלתי נסבל.