בקצה החדר, ליד המנורה המהבהבת, תמצא את המכתב שלי.
אחר כך תצנח על המיטה, תרים את ידך הימנית ותכרוך אותה מעל
ראשך.
לאחר שתוודא שאתה לא צמא, רעב או משהו, תתפנה למכתב הזה ותקרא
אותו.
אתה תפער את הפה שאותו לשוני חקרה פעמים רבות ותכסהו בידיך.
אחר כך תטמון את ראשך בכרית, תשתדל שלא לבכות ולהרוס את התדמית
ותתהה מדוע.
ואז, אחרי שתתהה פעמים רבות, תקים את עצמך בקושי מן המיטה
ותפתח את המקרר, שם תמצא עוד פתק, החלב נגמר. "שיט" תמלמל ושוב
תתהה, "איך אוכל עכשיו קורנפלקס?"
ואז תיזכר שאני כבר לא כאן והקורנפלקס כבר לא יעניין אותך, גם
לא העובדה שהשארת את דלת המקרר פתוחה.
אז תצא מהבית אל הרחוב, המקום שבו אתה מבלה את רוב שעות היממה,
תשב על איזה ספסל שעליו חרוטים שמות וכתובות ותטמון את ראשך,
הפעם בידיך, שלא פעם שיחקו בשערי.
אנשים יעברו לידך, גם כאלה שאינך מכיר, כולם ישאלו לשלומך,
כולם יתיישבו לידך בדאגה, כולם יעשו הצגות של חברים.
אבל, ברגע שכבר חשבת שהם באמת חברים, הם יסתכלו בשעון, יצקצקו
באופן מעצבן בלשונם ויעזבו אותך, בודד ועצוב. איזה חברים, הא?
אז מה עכשיו? אה, נכון, שכחת שיש לך סיגריה ישנה בכיס. אתה
תוציא אותה ותדליק במיומנות, ואז תשאף, תנשוף, תעשה מה שעושים
עם האסון הזה, העיקר שתמות בסוף.
עכשיו אתה שוב נזכר בי, שוב תוהה היכן אני, האם באמת היה לי
אומץ? אז כן, אני עכשיו משקיפה עליך, תסתכל ימינה, ימינה השני,
טיפש. עכשיו תרים את ראשך, אתה רואה את הכוכבים האלה? אני שם,
מסתכלת עליך, שומרת שתעשה את השטויות האלה שלך, שלא תפסיק, כמו
הבהובי המנורה שלי, שלידה יש את המכתב, ממש בקצה החדר, אתה
רואה?