אמרת שאת אוהבת
ואז הלכת
לא השארת מכתב
שמסביר, לאן נעלמת
זוכר שאמרת שזה נהיה
קשה מיום ליום
ואני ידעתי שאת צודקת
זה מאוד קשה לאהוב
הבטחנו אלף הבטחות
אי אפשר לעמוד בזה
את אמרת שאת אוהבת
ואחר כך מצאתי את עצמי
מחפש רמזים בדירה
סימנים ברחוב
מכל המילים שאמרת, אלו היו הזכורות מכל
זוכר אותנו מדמיינים חיים שלמים
עוד לפני שהיה לנו יום אחד משלנו
כל כך רצינו לחיות,
רק לא הבנו שזה לא משחק, ולא סיפור אהבה בפרוטות
אז הלכת, אחרי שאמרת שאת אוהבת
ואני נשארתי, עם שירים שמזכירים אותך
עם סרטים, שאת הגיבורה בהן
עם דמויות שנעות ברחוב, עד שאמצא אותך, לא ישנו דבר
ראיתי את הסתיו הנושר מתחלף בגשם עצבני
ראיתי את הכבישים נמסים ואת הזמן שוקע בעצלות
ואותך שמעתי עוד מהדהדת, כמעט בלי קול, שאת אוהבת
והתחלתי לנקות את ההריסות, ולבנות מחדש משהו שלא קיים
השיער השתנה, והפנים הזדקנו
המבט החל לגלות נקודות חדשות
וששכחתי, איך אמרת שאת אוהבת ונסעת
שהייתי כבר באלף השני של המסע
פתאום הופעת בדירה
חשבתי ששכחת את הדרך, אולי באת לקחת מכתבים ישנים
אבל את הופעת מולי, מגינה על עצמך מפני השד יודע מה
יודעת שאת לא זו, שיכולה לתת את המכות עכשיו
הבטתי בך, מבקש להתאמץ להיזכר מי את
אבל לא יכול, הרי מעולם לא באמת שכחתי
נכנסת בשתיקה, לא שאלת דבר
לא ציינת שהדירה מסודרת אחרת, לא ביקשת לדעת
אם יש מישהי שמחכה לי בחדר השינה
אמרת, שטעית, ואי אפשר לטעות חיים שלמים ולחיות אותם
לא שאלתי איפה טעית, את הסברת שידעת שאת אוהבת אותי
אבל לא יכולת לחיות עם זה
ואחרי שחיפשת מישהו דומה, לא מצאת קרוב מזה
עכשיו את כאן, להשלים את הזמן
ומבקשת שעל הווידוי, אתן לך הרבה יותר ממה שמגיע לך
כל מה שיכולתי לומר, למה עכשיו?
למה את באה, שהכול מסודר כמו חדש
ואני חלש כדי לפרק ולבנות מחדש
אולי אתחרט על זה, אולי את התחרטת כבר
כל מה שאת אמרת זה
אני אהבתי אותך, אבל זה נהיה קשה מיום ליום
והיום, כבר מאוחר כדי שאתחיל לחשוב,
איך זה יהיה, לאהוב אותך גם מחר