והבית התרוקן אנשים
נשארנו רק שנינו
הכלבים של השכנים נבחו
לא יכולנו לשמוע,
מה מדווחים ברדיו
אם התחילה עוד מלחמה
מה זה משנה? שום דבר שנגיד
לא ישנה דבר
פעם לפחות יכולנו לחלום,
שאנחנו מסוגלים להזיז את המחוגים
שאף אחד לא יכול לגעת בנו לעולם
אני מביט בעינייך
אני לא יודע, אם זה העצב, או התשובות
את תמיד שואלת, אם יש חיים טובים אי שם
ואני חושב, שבכל פעם שאנחנו עוצמים את העיניים
אנחנו יכולים לראות אותם, אבל אף פעם
אנחנו לא מסוגלים לגעת בהם, בלי להישבר
ובתנועה שלנו, יש תהליך טבעי של התבגרות
הנה החלומות שחלמנו, בגיל 15
הנה השברים שאנחנו אוספים היום
אולי אז ידענו אז יותר
אולי היום, לא משנה מה נגיד
ואנחנו קמים כל בוקר, אל אותו אור
לוגמים מאותו קפה, יוצאים אל אותו רכב
כדי לדהור בכביש, אל אותה עבודה
פוגשים את אותם אנשים, שראינו כאן אתמול
שומעים את אותם חלומות נשברים שוב ושוב
רק כדי לחזור הביתה, אל אותן קירות, אל אותה תנועה
ואנחנו יכולים להישבע, שיום אחד זה ישתנה
שיום אחד, נצליח לחזור, אל אותו מקום שהיינו
שידענו הרבה פחות, וחלמנו הרבה יותר
אבל אז לא ידענו, שיש דברים שהם ברורים
שיש דברים שלא יכולים להשתנות
יש אי שם חלומות גדולים
הם מחכים לנו בוודאי
יש חיים טובים, שיכולנו לחיות אותם
אבל כל יום, יוצאים באותה דרך
מגיעים אל אותו מקום
אני לא יודע
אם המבט שלך, הוא עצבות או תשובות להכל
אנשים עזבו את הבית
השאירו אותנו לבד
מקשיבים בשקט, לשירים
הם לקחו אותנו רחוק אז, היום אנחנו מכירים את המילים בעל פה
למדנו מהם הכל, אבל המציאות דרשה יותר
ואת שואלת, אם נצליח יום אחד לחזור, אל נקודת ההתחלה
איפה שידענו פחות, וחלמנו יותר
ואני מראה לך את השברים, כל ערב מחדש
שאנחנו יוצאים מהבית לשתות, רק כדי להרגיש שעשינו משהו
בדרך קצת שונה
מחר בבוקר, כשנקום
נדהר באותו כביש, אל אותו מקום עבודה, לפגוש את אותם אנשים
זה לא מה שחלמנו עליו, זה לא מה שידענו אז
לא משנה מה נגיד, לא משנה מה נחלום עליו עכשיו