דירה שכורה בדרום תל-אביב.
זוג פרסי זקן שמשכיר לי אותה ומנסה לסחוט ממני כסף.
בלי סטיגמות, אמרתי לעצמי.
סידורים, ביורוקרטיות.
אוטובוס צפוף בכל בוקר בדרך לבסיס, בעיות של ג'ובניקית.
המון אנשים, כל אחד שונה כל-כך.
תרבות אחרת, הווי אחר.
לא מרגישה שייכת לזה, מתנשאת?
מבועה ורודה של קיבוץ ירוק אל עיר אפורה. תרתי-משמע אפורה.
זו ישראל האמיתית... הלא כן?
צבא, צבא, צבא. זה מה שיש לי בחיים עכשיו.
תפקיד שאני בכלל לא מזדהה איתו, העיקר שקידמו אותי.
אולי היה עדיף לדרוך במקום ולהשאר מאושרת.
הכל עמוס, כבישים, מדרכות.
הדשא והירוק כלואים בין גדרות.
גם אני מרגישה לכודה, מתגעגעת הבייתה.
אבל זו ישראל האמיתית, הלא כן?



אפילו לכתוב כמו שצריך אני לא מצליחה כאן.
לאן הלכה ההשראה?