זה לא שאני עצובה,
או בוכה כל היום על גורלי.
זה לא שאני כה מאושרת
שאי אפשר להוריד את החיוך ממני.

זה המצב הזה,
התקוע הזה,
בגבול הדק בין עצב לשמחה
שלא נותן מקום לקיצוניות
ומה שנשאר זאת רק האדישות.

זה לא שאני לא רוצה
לשנות את המצב הנוכחי,
אבל זה לא שאני יותר מדיי מנסה
אין לי עוד כוח, או רצון משלי.

אז אני נשארת במצב הזה,
התקוע הזה,
בגבול הדק בין עצב לשמחה
שלא נותן מקום לבכות,
גם לא לדמעות מאושרות.

זה מה שיש ובשבילי זה מספיק
נוח לי ככה ולא רוצה עוד להעיק
תגידו שאני אדישה, מתעלמת ובורחת
אבל לי לא איכפת, כל עוד אני יושבת בנחת.

אז אתם מכירים
את המצב התקוע הזה,
בגבול הדק בין עצב לשמחה?
דווקא די חביב לסביבה,
לא יזיק לנוח טיפה.