היא ישבה בין ארבע קירות, מבועתת מעצמה ומהמקום אליו הצליחה
להגיע. היא תמיד שאפה למקומות האלה אך הפעם זה היה חזק ממנה,
גדול ממנה. אובדן שליטה, והיא מדקלמת שורות שאמרה או לא אמרה,
הדימיון מתערבב עם המציאות והיא שוכחת את עצמה. תמונתו חוזרת
בראשה, כמו בלופ מסתחרר, טראנס, ולא רואים את הסוף. פתאום כל
הפנטזיות של החודשים האחרונים וההרגשה שרק זמן מפריד ביניהם,
נמחקות לאט ובעינויים מתודעתה, כאילו מישהו מגיע ותולש אותן
ממנה בברוטאליות. היא נשכבת לישון אך בשנתה חולמת עליו, על איך
שהוא מגיע ודורש שתסלח לו, הוא אומר שעשה טעות והוא רוצה להיות
איתה, והוא כל כך רוצה להיות איתה. הרי היא האדם היחיד שבאמת
מבין אותו, והוא האדם היחיד שבאמת מבין אותה, וביחד הם יכולים
להיות טובים יותר, עוצמתיים יותר. הוא רוצה לנשק אותה, הוא
רוצה להרגיש אותה. היא מתעוררת, שוב בין ארבע קירות, צועדת
בקושי אל הפסנתר, הוא מזכיר לה בשביל מה היא כאן. בין התווים
היא מוצאת איזה שיר מפעם, שכתבה על מישהו אחר.