אני חושב שזה הסיפור הכי אישי שכתבתי עד עכשיו (אולי חוץ
מהספר הזה שאני לא מצליח לשכתב כבר שלוש שנים). אני מקווה
שתקראו אותו עד הסוף, ואני גם מקווה שלא תכריחו את עצמכם לעשות
את זה בגלל מה שאני כותב עכשיו.

עריכה חדשה.

ד"ר אשגורן, ירושלים, 28.12.1999:

המסדרון היה חשוך ואורות הפלורסנט המהבהבים בדרך לחדר הרחצה
העבירו בי תחושת פחד מימי ילדותי, זמנים שבהם עדיין הייתי מפחד
מהחושך.
הניתוח יתחיל בעוד כמה דקות. הוטלה עליי המשימה להציל את חייו
של נער שהתגלה אצלו גידול בלב לפני כמה חודשים. אני, הד"ר
המהולל ובעל התארים מאוניברסיטת ייל, עומד בראש משלחת, המורכבת
מטובי הרופאים שידע בית החולים הזה, אל תוך לב לבו של נער צעיר
שאת שמו לעולם לא אדע.
שפשפתי חזק את הסבון המוצק והחום על כל ידיי. ממיס אותו לקצף
כלורי שנכנס עמוק עמוק לתוך נקבוביות העור. הנחתי אותו לצד
הברז הכסוף ושפשפתי בשנית את ידיי כמעט עד זוב דם; 'האחריות
שניטלה עליי חשובה יותר מנימיי הבריאים'.
התכופפתי אל עבר זרימת המים ושטפתי את ידיי מהסבון השורף. לאט
לאט עברתי בין כל אצבעות ידיי, עולה אל עבר המרפק וממנו לכתף.
הרמתי את ראשי בעיניים עצומות ופקחתי אותן למראה בבואתי
המטושטשת במראה המלוכלכת שהייתה תלויה מעל הכיור.
זיפיי בלטו מתאורת הפלורסנט הכחלחלה ועיניי החומות נראו שחורות
ואטומות מהצל שהטיל עליהן מצחי. בשעת לילה מאוחרת זו אני ניצב
מול עצמי להאמין מחדש בלב שלם כי בניתוח זה אני הולך למלא את
ייעודי על פני האדמה ולהציל לילד המסכן הזה את החיים.
אישוניי נראו שחורים יותר מתמיד. קירבתי את ראשי למראה, נכנס
עמוק לתוך המבט הנשקף אליי מתוך עצמי ורואה מחדש את שהתרחש
היום בבוקר:
כשהתעוררתי היום בשבע בבוקר מצאתי שמחבק אני את עצמי, כאילו
אני מחזיק בקרבי תינוק רך הבוכה מפחד, מצמיד את כפות ידיי
הפתוחות אל חזי ומרגיש בקצב המרגיע של דפיקות הלב, מרגיש את
ההלומהות העדינות מלטפות אותי מבפנים ומרגיעות אותי כמגע מחבק
של אם.
יום שבת היום, אני יכול לוותר על מקלחת הבוקר. המשכתי לשכב תחת
השמיכה העבה, מתגונן מפני מזג האוויר החורפי של אחת הפסגות
הגבוהות יותר של ירושלים. אמרו אתמול בחדשות שירד הלילה השלג
הראשון לעונה ולא יהיו לימודים בבתי הספר והתחבורה הציבורית
תתחדש רק בשעה שתיים עשרה בצהריים.
לי יש רכב פרטי ואת לימודיי בבית הספר סיימתי מזמן. קמתי
באיטיות ממיטתי ורחצתי פנים, צחצחתי שיניים ונכנסתי למטבח.
הארונות היו מסודרים להפליא והכיור היה נקי מכל פירור של אוכל.
אם לא הייתי מכיר את עצמי כל כך טוב בטח הייתי חושב שמלאכת
ניקיון זו היא תוצאה של יחסי זוגיות בריאים.
אני מכין לעצמי כוס קפה ומערבב את התערובת החמה במיומנות - בלי
לחלל את השקט עם הכפית בדפנות הכוס. מעל הכיור, על מדף ארוך,
עומדת שיירת התבלינים שאספתי עם השנים, מסודרים לפי גובה ורק
מחכים להיכנס לעוד תבשיל שאבשל לעצמי ולעצמי בלבד. תמיד חיברתי
בין אהבתי לסדר וניקיון לבין תשוקת לבי: ביולוגיה ורפואה.
גם בעוד מיליארדי שנים לא נגיע להתפתחות טכנולוגית גבוהה כשם
שהגיע הטבע בבריאת האדם, היצור המושלם והנשגב ביותר על כדור
הארץ, החיה היחידה שמודעת לעצמה ולסביבתה. אך דיונים ארוכים
אלו אשאיר לפילוסופים המדע; אני, לעומת זאת, מתרשם הרבה יותר
מהיסוד הביולוגי של עולם החי (שגם הוא נשגב מכל הידע שצברנו עד
הלום).
מערכת הלימפה המסועפת יותר מכל מערכת כבישים ארצית והרכבו של
הדם המכיל בתוכו תאים לבנים שהם כמו מיקרו-רובוטים קטנים
ועצמאיים ותאי דם אדומים בעלי יכולות מופלאות לאכסן בתוכם
כמויות חמצן ולשחררם בדיוק בנקודה אשר בה נזקק הגוף לעוד מנה
כדי לשמור על איזון - שמנקודת מבט חיצונית נראה בלתי אפשרי
לחלוטין.
מחשבות הסרק נעקרו מראשי כשהביפר צפצף והודיע לי שהניתוח יתנהל
כמתוכנן ויתחיל היום בשמונה בערב.

אסטרונאוט גיבריאן מטודלף, ערפילית הסרטן, 2.2.4059:

בהתחלה הייתי מרומם. האמת? גם עכשיו אני מרגיש מרומם. היקום
באמת אין-סופי והחלל נראה כל כך שחור וכל כך חשוך שאין שום
מקום לספק למה מצב רוחי קיבל גוון אפור כל כך בשנים האחרונות.
מעבר לפרסום על כדור הארץ שהקנה לי המסע שסיימתי לפני שלושים
שנה, הוא גם עורר בי הבנות והצית את דמיוני לגבי היקום כולו.
אני גאה במי שאני כי את המימוש העצמי כבר השגתי ועכשיו נותר לי
רק לחכות עד שאגיע הביתה, לספר לכולם את שראו עיניי. רק אז,
אוכל לחשוב ברצינות על סוף חיי.
נבחרתי אחד מבין מאה - אומרים שזו הייתה הגרלה. הייתי עוד ילד
כשהזריקו לי את הנסיוב להארכת ימי חיי כדי שאוכל לשרוד את המסע
ולחזור רענן כנער בן 20 (לאחר מאתיים עשרים ושלוש שנים - עפ"י
שעון החללית). הסיפורים שאני שומר בחובי הם המקור המסקרן
והנחשק ביותר למדענים ולפילוסופים של תולדות היקום ומשמעות
הקיום החומרי. במוחי נמצא המפתח לפענוח שפתו של אלוהים בכבודו
ובעצמו, שכמובן אינני מאמין בו כלל וכלל אך מעמדי מחייב שאשתמש
במושגים פרימיטיביים אלו.
אם אינני קדוש מלידה בטח שעכשיו יראו בי כולם משיח שהולך
להקפיץ את המין האנושי לספרות חדשות של הבנת היקום. המודעות
הגדולה שזכיתי בה הקנתה לי כישורים בלתי מוגבלים להבנת הדברים
לעומקם. כשאגיע לכדור הארץ בטח אעזור לאנשים נזקקים עם המידע
הטמון בחובי, בטח כוחותיי יתגלו כתרופה לכל הסבל ולכל הכאב
האנושי. סיבה זו היא שהשאירה בי את התקווה להמשיך במסע הארוך,
היא שהדביקה אותי בשנים האחרונות למסך החללית לראות מתי כבר
אגיע לכוכב הבית שלי.
את הזמן הארוך אל עבר החור השחור העברתי במשך מאה ואחת עשרה
שנים, בתוך החללית העצומה הזו. גודלה הפיסי של החללית הוא כשל
עיר שלמה אך אזור המגורים שלי בחללית היה בגודל של דירת שני
חדרים בתוך הכרך הגדול. את התבגרותי והתפתחותי הנפשית עברתי
מול מסכי טלוויזיה ענקיים שהעבירו אל חושיי את האותות הדרושים
כדי שמוחי ירגיש נינוח ולא בודד או חנוק.
הייתי בקשר עם כמה אנשים שנבחרו בקפידה לשמש לי חברים. דרך
מערכת לוויינים שפיזרה החללית לאורך דרכה הארוכה, עלתה איכות
השידור והקליטה מכדור הארץ.
אהבתי את החברים שלי, מאוד, אבל תמיד הרגשתי שאין זה נכון
לגביהם: כשהייתי ילד הם לא הבינו למה הם לא יכולים לבקר אותי
ולשחק אתי ולכן מעולם לא נזקקו לחברותי כשם שאני הייתי זקוק
להם. כשהתבגרנו מעט היינו מתקשרים שלא כדרך הטבע. הרגשתי שהם
מקנאים בי אך לא יכולתי לעשות דבר בנדון כי כשניסיתי לדבר אתם
על זה הם היו מתעצבנים וכועסים עליי, ופעם אחת כמעט בכיתי בגלל
זה (לשם כך נזקקתי למנה נוספת של תרופות מדכאות רגש). לבסוף
הופיעה חברתי האמיתית בגיל עשרים ושלוש, כשיחסים קרובים התפתחו
ביני לבין מרצה באוניברסיטת ברלין שהיה אחראי לאחת ממערכות
הזרקת הדלק של החללית. נושאי שיחותינו היו טכניות בעיקרן אך
לפעמים הייתי מתעניין בחייו הפרטיים כדי להעביר בו את ההרגשה
שהוא מוצא חן בעיניי. הוא אהב מאוד לדבר על חייו ואני אהבתי
להקשיב.
את רוב שנותיי כאדם בוגר העברתי בלמידה על משמעות חיי, על
הסיבה שלשמה אני נמצא כאן ועכשיו בדרך שנבחרתי לעבור. פעמים
אחדות ניסיתי לשאול את דעתו של חברי הפרופסור בעניינים
פילוסופיים אלו אך הוא מעולם לא הפגין דעה מוצקה לגבי נושאים
שלא נגעו לתפקידו או לחייו הפרטיים. כשמת לבסוף מזקנה הרגשתי
עצוב אך לא כמו שרבים ממשתתפי ההלוויה בטח הרגישו.
את חוקי הפיזיקה למדתי מאפס ואת מכניקת הקוונטים קלטתי ללא
מאמץ מיוחד. עפ"י הקצב שבו עברתי על הספרייה האלקטרונית הבנתי
שבינתי עולה על זאת של כותבי הספרים. עברתי ספר ספר, לומד הכול
מכל תחום - הרי מהי משמעות חיי אם לא אוכל להבין את הדברים
שאותם אחווה בתוך החור השחור?
את היופי הרגשתי לראשונה בסביבות גיל שבע עשרה. ההבנה שלי את
אבני היסוד של החומר האפילה על הבנתו של כל אדם על פני כדור
הארץ. רבים היו הימים שבהם התהלכתי בין החדרים של החללית, רואה
בעיניי רוחי את קירות האלומיניום מורכבים מגבישים קטנים
שמורכבים ממולקולות המורכבות מאטומים קטנטנים המורכבים
מפרוטונים, נויטרונים ואלקטרונים המורכבים (הפרוטונים
והנויטרונים) כל אחד משלושה קוורקים בעלי ספין מסוים, מטען צבע
ייחודי וכיוון תנועה במרחב שמתגלה לעינינו אך ורק כשעינינו
עצומות מפני מיקומו הנוכחי של אותו חלקיק תת-תת-אטומי במרחב.
מחשבה נפלאה הייתה חוזרת אליי פעמים רבות כשהייתי מדמיין את
עצמי מורכב מאותם אבני יסוד שכל המולקולות מסביבי בנויות מהן,
ובכל זאת אני התצרף היחיד מבין כל המכשירים, הצינורות, תערובת
האוויר והחללית כולה (וכל מה שנמצא ברדיוס של שמונים מיליארד
קילומטרים ממנה) המודע לכך שהוא מורכב מאותן אבני יסוד. מחשבות
אלו הן היופי בהתגלמותו, שיא החוויה האינטלקטואלית!

רב"ט אפריים (אפי) רפופורט, צומת כנות 26.12.2006:

כשהתעוררתי הרגשתי מלוכלך, שערי מלא אובך ומדיי הירוקים ספוגים
בזיעה מסריחה של אימונים ומלחמות. האוטובוס היה מפוצץ אנשים
ודוסים שנראו כאילו צוחקים עליי שאינני מצליח לשמור על קור
רוחי כשהם לבושים במעילים השחורים שלהם קוראים בשלוות נפש
מכתבי קודש הקטנים שלהם, כאילו היה זה שיאו של החורף בשיאה של
יהדות פולין, איזה חרא!
אני כבר שנתיים וחצי בסדיר והיום זו הפעם הראשונה שאני יוצא עם
הנשק המקוצר החדש שלי הביתה. אתמול קיבלתי אותו לראשונה
מהנשקייה ובמסדר של יום חמישי בערב יריתי בו לראשונה. האחיזה
הייתה נפלאה, כאילו נרפאתי משיתוק ארוך. הנשק הקודם שלי נשחק
כולו במלחמה המחורבנת הזו בלבנון והרגשת הנשק החדש הייתה כמו
להשתין לאחר לילות ארוכים במארבים, לילות שלמים ללא תנועה.
נשבר לי מהצבא המחורבן הזה! אתמול התקשרתי לאימא להודיע לה
שאני חוזר והיא התחילה לבכות. איזה זין, זה מה שחסר לי עכשיו!
עוד בכי.
אני זוכר במלחמה איך ראיתי פעמים רבות כל כך את האנשים הכי
חזקים באוהל מתפרקים לרסיסים של דמעות ומתפוררים לאבקה אנושית
מתחת לסדין המיטה שלהם בבכי של ילדה קטנה. אפילו יואל בכה פעם
אחת, לאחר שניסים נפל בקרב האחרון תחת פיקודו הזמני. יואל היה
החייל הכי חזק והכי ממושמע בפלוגה, הוא באמת היה איש צבא
למופת. החייל המצטיין הכל היחידה.
אני הייתי בשוליים, אף פעם לא באמת הייתי ערני בשמירות או
בזמנים בעלי משמעות ביטחונית וגם בדברים הקשורים לבירוקרטיה
צבאית לא התעניינתי מעולם. היה לי חבר אחד בכיתה אבל אף פעם לא
אהבתי אותו בגלל שאני הייתי החבר היחיד שלו והוא היה הכי חלש
מכולנו ונטפל אליי כל הזמן, מעביר אליי את הבדידות שלו, גם כן
חבר... 'עלוקה' היינו קוראים לו.
האמת? דבר לא עניין אותי בצבא חוץ מהנשק. אני יודע שזה ילדותי
ואני שונא את זה, אבל בסתר לבי תמיד ידעתי שהדבר שמשך אותי הכי
חזק לצבא הוא הנשק. הוריי קנו לי כמה אקדחי צעצוע כשהייתי ילד
אבל בכל פעם שהייתי מכוון עליהם מתוך משחק הם היו צועקים עליי
ולוקחים ממני את הצעצוע. אף פעם לא הבנתי למה הם מרגישים
מאוימים מפניי, אפילו לא ידעתי שלירות במישהו הכוונה להרוג
אותו.
גם כילד אינני זוכר שהייתי נוהג לבכות. בעצם, זכור לי במטושטש
מקרה אחד כשהייתי בן חמש בערך. בכיתי איפה שהוא בחוץ, מחוץ
לבית, ולא מצאתי את הדרך לשום מקום. אני זוכר שהגעתי לכביש
סואן ואחת המכוניות כמעט דרסה אותי כי איך שהוא הגעתי לאמצע
הכביש ואני לא יודע איך. אבל המכונית סטתה מהכביש ועשתה תאונה
עם הולך רגל. אני זוכר שידעתי מיהו הולך הרגל ואני זוכר שראיתי
לו את העיניים פתוחות, מלאות דם, שוכב מת על המדרכה מולי.
הפסקתי לבכות באותו רגע ומאז לא בכיתי מעולם, למרות שתמיד
הייתי אחד החיילים החלשים בכיתה.
הרגשתי את טלטלת האוטובוס חובטת לי את הנשק בברך ומעירה אותי
מהחלום בהקיץ. הגענו לצומת חצור, לא זזנו כלל מאז שבדקתי בפעם
האחרונה, כשהיינו בכנות, לפני עשר שניות. אלוהים! שרק יימשך
ככה, אני כל כך אוהב את הנסיעות באוטובוס הביתה, הרבה יותר
משאני אוהב להיות בבית עצמו. הנסיעה הביתה היא המנוחה האמיתית
(לפני הקרב הגדול מול המשפחה).
דעתי התמקדה שוב בנשק, שחור ונקי. הנשק הכי נקי בצה"ל, אני
ניקיתי אותו בעצמי היום בבוקר. פירקתי אותו לגורמים: את בסיס
הנשק פתחתי לשני חצאים המוחזקים על ציר בין ההדק למחסנית
(שפרקתי מבעוד מועד). הנשק נפתח בתקתוקים עמוקים כמו קולותיה
של מכונת כתיבה וקולות גלגלת של עכבר מחשב - צלילים שאהבתי
במיוחד, כאילו בקעו מתוך גרוני שלי.
העברתי חוטר בקנה וניקיתי בנוזל הניקוי לכל אורכו, הורדתי כמה
פינים, הוצאתי את המכלול ופירקתי את השושנה שגם אותה פתחתי
באמצעות פינים והברגות. להפתעתי ראיתי ששכחתי לפרוק את הנשק
לפני שפתחתי אותו וכדור בודד נח לו תחת זר השושנה. התרגשתי
מאוד, זה היה כמעט סמלי - בפעם הראשונה שאני מפרק את הנשק החדש
שלי אני מוצא, בפעם הראשונה בחיי, כדור בקנה.
שמרתי את הכדור בכיס האחורי של מדיי כסמל לאותו רגע בלתי נשכח
והמשכתי בניקוי הנשק. חתיכות המתכת החזקה כל כך, קרירה ונעימה
ומלאה אלגנטיות מסועפת שמתחברת לעוד מספר גדול של רכיבים
בוהקים אחרים ליצור, בדרך פלא שלעולם לא אצליח להבין, לא משנה
כמה פעמים ידריכו אותי, את הנשק שלי - את הנצרה שלי, הכוונת
שלי, הקנה שלי וכל המערכת הנהדרת הזו ביחד המתפקדת כגוף אחד,
שלי.
זו לא רכושנות חומרית כמו שזו אהבתי החזקה לאלגנטיות שבשיא
היצירה האנושית, בעצם - מה אני מזבל - זו לגמרי רכושנות
חומרית! אני אוהב את החומר שהנשק הזה עשוי ממנו, אני אוהב אותו
בידיים שלי, במבט שלי ובחוש הריח שלי. הכי אני אוהב לקרב אותו
ללחיי ביום שמש ולהצטנן ממגע המתכת המלטף, הקריר והנעים כל
כך.
מעולם לא הרגתי אף אחד. תמיד אהבתי לירות במטווחים על מטרות
קרטון של חיילי אויב אבל מעולם לא יצא לי לירות עם הרובה החדש
שלי במישהו חי באמת. גם במלחמה לא פגעתי באף אחד כי אף פעם לא
הבנתי מאיפה לעזאזל יורים עלינו...

ד"ר אשגורן:

את הדלתות הקפיציות לחדר הניתוח פתחתי באיפוק-מה כדי לא לעורר
בהלה אצל שותפיי למסע. התקרבתי מעל הנער וקיבלתי תדרוך מהיר אך
מפורט להפליא מהכירורג שפתח את חזהו של הנער לפני כניסתי
לתמונה.
הכול היה כשורה - קצב הנשימות, קצב דפיקות הלב, כמות החמצן בדם
וכמות הסם המרדים. הכול סביב היה מואר באור פלורסנטי חלש ורק
פתח חזהו של הנער היה מואר בתאורה מיוחדת רבת עוצמה.
במרכזו של מכתש הסדינים הצבועים טורקיז הבחנתי לראשונה בלבו
האדום כהה של הנער. כמו פרי עסיסי, אדום וחלקלק, פועם בקצב
אחיד ומזרים את הנוזל החיוני לכל הגוף.
אם נתאר לעצמנו שמערכת הדם והלימפה של גופנו היא כמו שורשי
הצמחים המזרימים את המזון, הנוזלים והחמצן הדרושים לכל אורך
הצמח הרי מן הסתם נמשיל את מערכת העיכול לקרקע ואת המוח למידע
הגנטי של הצמח אשר פוקד עליו איך ולאן לצמוח.
אם כן, למה נמשיל את הלב? האדם הוא צמח הלוקח את אדמתו יחד אתו
כשם שצבים לוקחים את ביתם על גבם. אך בניגוד לצמחים (שעצם
מרכיבי שורשיהם הם האחראיים לזרימתם של המינרלים לשאר הצמח)
האדם זקוק למשאבה כדי לבצע פעולה זו. והפילוסופיה האישית שלי
אומרת, שעצם קיומו של הלב הוא שמפריד בין עולם החי לעולם הצומח
כי באמצעות איבר זה אנו חופשיים לנוע ממקום למקום ולממש את
עצמנו כשם שאני עושה עכשיו מעל חזהו הפתוח של נער מסכן זה.
"הכול בסדר, ד"ר?" שאלה אותי האחות שהביא לי את האזמל.
"כן, רותי," עניתי, "תודה, רק חשבתי."
"תשתף אותי?" אמרה במין אנושיות מטרידה שבטח רכשה בלימודיה
האקדמיים. סוג של ניסיון כוחני לשמור על קור רוחי ואף לעורר בי
תחושת הומור או אופוריה כדי שאוכל לבצע את הניתוח בראש צלול
מדאגות, הרי תפקידה של האחות בחדר הניתוח הוא דבר ראשון לדאוג
למנתחים ולרופאים שעושים את העבודה האמיתית.
"אין זמן לשיחות חולין," השבתי. "בואי נתרכז בפציינט." רק
עכשיו ראיתי את הגידול יושב על הפרוזדור השמאלי של הלב הפועם.
"מבצע חתך ראשוני בגידול. היכן הנקז?"
"אל דאגה," ענה הכירורג והציג לפניי את הצינור, שואב הדם.
כשאפצע את הגידול כדי לראות את חומרת המצב יישפך דם לכל חלל
בית החזה, דם אשר חובה לנקז בטרם יגיע אל הריאות.
בעת שקירבתי את האזמל הסטרילי אל הלב הפועם הבחנתי בצלעות
השבורות שהגנו עליו בעבר. עכשיו אין מי שיגן על הנער, עכשיו
חייו נמצאים ממש בכפות ידיי.
באיפוק ובעדינות שאין ביכולתי לתאר משום שכושר ההתבטאות שלי
חלש מכושר האיפוק שלי, פצעתי את הגידול בנקודת החיבור שלו עם
הלב. דם נשפך לכל עבר ומייד נוקז ע"י הכירורג שישב ממש מולי,
כמעט נוגע במצחי. המשכתי במלאכתי העדינה ללא הסחות דעת ובריכוז
מלא, עובר מילימטר מילימטר, שעה אחרי שעה.

מעולם לא הרגשתי לב פועם בכף ידי. בכל שנותיי כמנתח לב בעל שם
עולמי לא יכולתי לגעת בלב אדם מבעד לכפפת הגומי. הדבר נחשב
לטאבו ולהפגנת חולשה בלתי מקצועית. הפעם הרגשתי דחף פנימי חזק
לגעת, ולו לשנייה אחת, בלבו של הנער. להרגיש במו ידי את חום
גופו ואת המרקם הרך והשמנוני של הלב החי, היפה כל כך!

אסטרונאוט גיבריאן מטודלף:

המסע חזור היה קשה בהרבה מהמסע הלוך. בתוך החור השחור הזמן
עובר לאט יותר כך שכשיצאתי ממנו (לאחר שעה בלבד עפ"י שעון
החללית) עברו שנים רבות בעולם החיצון ובכדור הארץ. החללית לא
הצליחה לתקשר עם הלוויינים ששחררה בדרך הלוך וכל סימן חיים
מכדור הארץ לא הגיע בבירור דרך המרחב העצום בינינו.
אך לא גורמים אלו הם שהפריעו לי כל כך; שמחתי להיות לבד, אהבתי
את ההרגשה שאין אף אדם על כדור הארץ שיכול לראות אותי דרך
מצלמות המעקב או לראות את נתוני המחייה שלי כעכבר מעבדה מסכן.
הרגשתי, בפעם הראשונה, חופשי - בעל זכות לבחור לעצמי מה לאכול
ומתי ללכת לישון.
בלבו של החור השחור מצויה נקודת הסינגולריות, נקודה דחוסה
ביותר המורכבת מכל החומר שנשאב אל תוך החור השחור מאז קריסתו
הראשונית. אני שרדתי את המסע בזכות השדה האלקטרוכבידתי שנוצר
סביב החללית (אותו כוח שהפעיל את הכבידה המלכותית בתוך החללית)
ונהייתי האדם הראשון והיחיד שראה במו עיניו תופעת טבע נדירה
זו.
חור שחור מתחיל כסופר נובה, פיצוץ של כוכב. לאחר שהכוכב גווע
ומתפוצץ, גובר כוח הכבידה של המסה שלו על כוחות ההדף שנוצרו
עקב הפיצוץ וכל החומר שנפלט ממנו חוזר להרכיב אותו מחדש. הכוכב
החדש נקרא כוכב ניוטרון והוא דחוס פי כמה מהכוכב שהיה שם לפניו
(משום שכוחות ההיתוך הגרעיני אינם פועלים עוד על הכוכב החדש).
עם השנים צובר כוכב הניוטרון עוד ועוד מסה בשל החומר הנופל
לתוכו, עד שהמסה שלו גדלה כל כך שאין ביכולתו לשמור על יציבות
מבנית והוא קורס אל תוך עצמו. בעיקרון, חור שחור הוא כוכב
שהמסה שלו כל כך גדולה עד שקרני אור (שנחשבות לדבר החמקמק
והמהיר ביותר ביקום הפיזיקלי שלנו) אינן יכולות לחמוק ממנו -
ומכאן שמו.
את נקודת הסינגולריות הצלחתי לראות באמצעות הכוחות האדירים
שהפעילה החללית (לשם פעולה מורכבת זו נבנתה מלכתחילה ולכן
הייתה גדולה כל כך). בזכות כוחות נפלאים אלו יכולתי לראות את
הדבר שמילא בי את כל התחושות הבלתי מוסברות שחוויתי; פתאום צצו
בי הבנות שלא שמתי לב אליהן לפני כן בנוגע לטיבו של החומר:
הקוורקים הם בעצם נקודות של מרחב מעוות, אבני היסוד של החומר
הם עיוות של המרחב והזמן, עיוות כל כך קיצוני עד שהוא יוצר
התנגדות, וכך מתחברת הפיזיקה עם תורת הקוונטים - מה שנחשב
בעיני מדענים בלתי אפשרי עד עכשיו. אותו עיוות במרחב שיוצר את
החומר יוצר סביבו גם שדה כבידה (שהוא בעצמו עיוות עדין יותר של
המרחב), כך שכוח הכבידה נבדל משאר הכוחות הפיזיקליים האחרים
בשל היותו תוצר לוואי של החומר ולא משרתו כמו שהכוחות
הגרעיניים והכוח האלקטרומגנטי הם משרתיו של החומר.
תיאור מופשט ומהיר זה היה רק הצעד הראשון בסדרה של הבנות
עמוקות אשר כלאו אותי עם הזמן בתוך עולם של מחשבות ודמיונות.
כעבור כמה שנים הבנתי שאין טעם להתחיל לשמור את כל הידע העצום
והחדש שצברתי. כל ניסיונותיי הקודמים להעלות את המחשבה על הכתב
נחלו כישלון והעלו בי מועקות בלתי נסבלות שאפילו התרופות לא
הצליחו להעביר.
אבל היה שם עוד משהו, לא זה בלבד היה הגורם שערער כל כך את
עולמי הפנימי.
לאחר כמה ימים מאז שיצאתי מהחור השחור גיליתי שביכולתי לראות
דברים בעומק חדש - אם לפני כן הייתי מדמיין את הכול מורכב
מאטומים ומחלקיקים עצמאיים, עכשיו אני רואה את הכול בבירור
כמקשה אחת. הכול הוא אותו מרחב המכסה את כל היקום, אותו מרבד
עצום, אותו מארג אין-סופי שכל תנועה הכי קטנה בתוכו מתפקדת
כבורג פצפון בתוך מכונה אדירה שתכליתה אינו ברור לי או לאף אדם
אחר.
ביכולתי החדשה ראיתי את העולם באור אופטימי - תחילה - כי הבנתי
חצתה את גבולות התודעה האנושית. הרגשתי נשגב, הייתי נשגב, הכול
סביבי ציית לאותם חוקים חדשים שכתבתי בתוך ראשי הגדוש והזקן.
הכול תפקד כשם שציפיתי שיתפקד ובאמת ראיתי את שעתיד להתרחש.
לכל פעולה יש פעולה נגדית וכשהבנתי את ההווה בכיוונים חדשים
אלו יכולתי לחזות את העתיד (פעולה פשוטה למדי בתוך החללית
הקטנה שלי).
עכשיו ביכולתי לחזות את מהלכו של אטום בודד, של חלקיק אור או
אפילו של שדה כבידה מלאכותי, וכן לראות במו עיניי את התהליכים
המתרחשים בהווה.
ואני... אני מורכב בדיוק מאותם חוקים, מוחי ותודעתי לא נבדלים
משאר המרחב המקיף, האוניברסלי. אם הרגשתי תחילה כבעל שליטה
אלוהית על הנעשה ובעל כישורים על אנושיים להבין דברים ולחזות
תצפיות מראש, כי עכשיו אני מבין שאין הם אלא חוויותיו של המרחב
עצמו דרך חושיי האנושיים, עם הזמן הגעתי למצב שנהייתי מודע גם
לפעולות המתרחשות בתוך מוחי שלי.
אין החוויה האנושית אלא הורמונים, נוירוטרנסמיטורים ומידע
חשמלי העוברים בין תאי המוח שלי ומפרשים את החושים למחשבות שגם
הן חלק מאותו מנגנון ביולוגי (שגם הוא חלק מהמרחב
האוניברסלי).
אם כן, איפה אני נמצא? האם השאלה הזו רלוונטית בכלל? ומי בכלל
שואל אותה?
החלל כל כך שחור. מבעד לחלונות החללית אפשר לראות את הכוכבים
הרחוקים ואולי, בעוד כמה שנים, אוכל לראות גם את אורה הקלוש של
השמש שלנו מבצבץ מבעד לערפילית הסרטן. הבדידות אינה מציקה לי;
להפך, הייתי שמח להיות בודד. אם הייתי יכול הייתי מתנתק גם
מעצמי וממחשבותיי המציקות. משאלתי היחידה היא להגיע לכדור הארץ
ולנוח לאחר כל השנים הקשות האלו, לנוח שנייה מכל המחשבות
הטורדניות האלו.

רב"ט אפריים (אפי) רפופורט:

כשעצרנו בצומת קסטינה עלתה לאוטובוס נערה דתייה, לבושה חצאית
ארוכה מבד רך וורוד. היא נראתה לי מתנחלת והיא התיישבה לידי.
הייתי עייף מאוד אבל לא הצלחתי להירדם על שמשת האוטובוס
הרועדת. הנערה המתנחלת פתחה ספרון קודש קטן ומהודר והתחילה
לקרוא ממנו בלחישה. זה שיגע לי ת'שכל! היא נראתה כל כך מפגרת
עם הצמות הילדותיות שלה והלבוש הצנוע האופנתי שלה. היה לה מראה
מתנחלי טיפוסי ששנאתי כל כך. שפתיה נעו בתנועות גדולות
ומעגליות, לוחשות לעצמה פסוקים שהיא בעצמה בטח אינה מבינה.
אני בטוח שאיזה רבי אמר לה שהיא צריכה לקרוא את זה כדי להגיע
לגן עדן או משהו כזה! הדתיים האלו!!! בכל פעם אני מתקשה להבין
איך זה שאני מצליח לקום כל בוקר בזמן למסדר הבוקר, בצבא, כדי
להגן על האנשים האלו... אנשים חלשים שמעולם לא תרמו טיפה מדמם
למדינה שהם כל כך דוגלים בה, מתנחלים שחושבים שמגיע להם יותר
בשל היותם מיישבי הארץ!
הרגשתי שמתחיל לי כאב ראש, רקותיי לחצו בעיניי ולחץ דם פעפע
במצחי בכאב לוחץ. הייתי כל כך שמח למנוחה קצרה, לכוס מים
קרים.
שיניתי תנוחה בישיבתי והרגשתי בכיס מכנסיי האחוריים חפץ בולט
ודוקר. היה זה הכדור שמצאתי ב-M16 החדש שלי היום בבוקר. הוצאתי
אותו מכיסי והתבוננתי בו פעם נוספת.
התרמיל הזהוב היה מבריק מהשפשופים הרבים שעברו עליו במכנסיי.
הכדור עצמו ישב בניחותא בקצה ויצר ביחד עם התרמיל את הקליע
המבריק שלי. מגעו באצבעותיי היה קריר ונעים, וריחו באפי רשף
ריח מתכת ואבק שריפה.
סגרתי את הכדור באגרופי ונשענתי חזרה על חלון האוטובוס, יוצר
כרית עלובה באגרופיי המכווצים. הרגשתי כאילו אני נלחם בעצמי:
מצד אחד אני רוצה לעזוב את כל המחשבות בצד ולהירדם אך מצד שני
אינני רוצה לאבד שום מחשבה יפה על הכדור והרובה הצמודים אליי
עכשיו, הרי מה הטעם לחיות אם לא חושבים מחשבות יפות?
אני חושב שהתחלתי לנקר... נרדם לרגע ומתעורר, נרדם לרגע
ומתעורר. איזה הרגשה איומה, במיוחד כשאתה יודע שכולם באוטובוס
רואים שאתה נרדם בצורה מביכה כל כך, כשהראש מנקר כמו תרנגולת
רעבה. בסופו של דבר אילצתי את עצמי להתעורר ולחזור למצב ערנות
גבוהה (טכניקה שלמדתי בצבא, טכניקה חשובה מאוד בזמן מארבים
בשטח).
כאב הראש רק הלך והתגבר, הילדה המתנחלת שלידי חיברה לאוזניה
זוג אוזניות קטנות ודפדפה באיי-פוד המשוכלל שלה. הצלחתי להעיף
מבט ולראות שרוב השירים באיי-פוד שלה הם עבריים. ציונית
להפליא, בטח היא מרגישה כל כך ישראלית כשהיא מקשיבה לשירים
העבריים שלה... כוס עמק! גם כן מדינה!
הדופק הלוחץ ברקותיי הלך וגבר ואגרופיי נלחצו יותר ויותר,
הכדור שאחזתי בידי התחמם ונהיה חלקלק ולא נעים מזיעת כפות ידי.
העפתי מבט נוסף אל המתנחלת שלידי וראיתי שהיא נמצאת במקום אחר,
בעולם של צלילים וחלומות. לאט לאט קירבתי את אצבעותיי למחסנית
התלויה על נשקי החדש, לבי הלם בחוזקה וסחרחורת קלה ליוותה את
מעשיי הבאים:
ניתקתי את המחסנית מהרצועה המצמדת וקירבתי אותה אל חזי, פתחתי
את אגרוף ידי וחשפתי את הכדור היפה שלי כמו פרח אדמדם שעלי
כותרתו נפתחים כאצבעותיי המיוזעות ומגלים את האבקן או את השחלה
של הפרח, יסוד קיומו של הצמח. דחפתי את הכדור כדי שיהיה בראש
המחסנית ובתנועה עדינה מאוד ושקטה מאוד הכנסתי את המחסנית
למקומה ברובה.
הזמן כאילו עצר מלכת כשתסריטים עלו בדמיוני על מה שברצוני לבצע
במצב שיצרתי פה בתוך האוטובוס.

ד"ר אשגורן:

הניתוח התקדם כמו שתכננו, ללא מכשולים מסובכים מדי ועם שלמות
ביצועית שאני תמיד תפסתי כאמנות.
השעה כבר לא הייתה נוכחת, כי לזמן אסור להפריע למנתח. אני
מרגיש כאילו עברו כמה שעות. עד עכשיו הספקנו להרים את חלקו
התחתון של הגידול ולחשוף חלקים טובים של רקמה פגועה משריר הלב.
בקצב כזה נסיים בקרוב, נשאר רק עוד סנטימטר אחד.
הגידול התפרש על שטח של שלושה סנטימטרים, בדיוק על החיבור שבין
שורש האורטה (שמחבר בין הלב לאבי העורקים) לשריר הפרוזדור
השמאלי.
הניתוח היה חייב להתבצע ללא מכונת לב ריאה משום שהשימוש במכונה
דורש את חיבורו של שורש האורטה, אך שם בדיוק נמצאת הבעיה
שהתכנסנו כאן לפתור; מסיבה מכשילה זו דרש הניתוח אותי כמנתח
ראשי, לכן הוכנו כל כך הרבה הכנות מראש לקראתו ולכן התעוררתי
היום בבוקר בתחושה טובה כל כך, חמימה ומרגיעה.
זה הניתוח המסוכן ביותר שהתבצע בחצי השנה האחרונה בבית החולים.
הניתוח לא מסוכן משום שהגידול הממאיר נמצא בנקודה כל כך קריטית
בלב, אלא משום שהוא כבר נפרש אל חלקים גדולים על שורש אבי
העורקים ומשם ברור שהגידול מתכוון לעבור בשלוחות אל כל נקודה
אחרת בגוף. היה זה ניתוח בזק שדרש מאמץ אחד נוסף, לימוד
וניסיון של שנים רבות.
שלושה מילימטרים לפני המפגש עם אבי העורקים הרשיתי את כניסתו
של מכשיר החיתוך בלייזר כדי לחתוך את יתר הגידול שהפריע בשלבים
קריטיים אלו. הלייזר עבר דרך המסלול שהעברתי אותו, חותך את
רקמת הגידול ופורק את מטענו הסופי על לוח מתכת מיוחד שהונח
מתחת לגידול כדי שלא יפצע את הלב.
המלחציים העדינים של הכירורג אחזו במיומנות את הגידול הרך בעת
ניתוקו מהיתר שנשאר מחובר לשורש האורטה. הכירורג היה איש מקצוע
לעניין וחבר יקר במסע שלנו, והוא הצליח (בקואורדינציה שאני
מעולם לא זכיתי בה) גם להפריד את הגידול משאריתו וגם לנקז בידו
השנייה את הדם שנשפך מהגידול.
מכשיר הלייזר מחמם את הגידול ובכך הוא מבשל את רקמות הבשר
החתוכה ועוצר את הדם מלפרוץ החוצה בכמויות בלתי נשלטות. עכשיו
נכנסנו לחמש דקות הפסקה, שבהן יישאר הכירורג לנקז את הדם עד
שייקרשו נימי ההזנה של הגידול.
לקחתי נשימה עמוקה וגררתי את כיסאי אחורנית. האחות האנושית
ממקודם הביאה לי כוס מים קרים ושתיתי אותם בלגימה אחת. הסתכלתי
על הכירורג המסכן שנשאר מאחור בשדה הקרב לעשות את העבודה
המלוכלכת.
עצמתי עיניים ואחות נוספת באה לשאול לשלומי ולדאוג שארגיש
בנוח. היא הביאה לי מטלית סטרילית לנגב בה את זעת מצחי.
השתוקקתי להוריד את המסכה המשומשת מפניי. היא התמלאה אדים חמים
מנשיפותיי ורוק נפלט עליה במהלך כל הניתוח. את המסכה אוכל
להוריד רק בחדר ההכנה לניתוח, בסמוך לחדר הזה. מעולם לא עזבתי
ניתוח באמצע ואת הניתוח הזה אני לא הולך להפוך לחריג.
בזמני הפנוי מחוץ ללב החשוף העברתי במסעות דמיון אל תוך לבו של
הנער. בדרך זו אוכל לשנן בזמן ההפסקה את כל החומר ואת כל הידע
והניסיון שרכשתי בחיי על הרכבו ופעולותיו של אזור הניתוח.
ברוחי ראיתי את הגידול הצהבהב ברמה התאית, איך הוא משתכפל
וניזון מגופו של הנער המסכן. אני רואה איך הוא מגיע לשורש
האורטה לאט לאט כמו צבא אדיר הפולש אל ארץ לא נודעת, אל מדבר
של תאי שריר וגבעות ארוכות ודקות של נימים ועורקים קטנים.
מרגיש את פעימת חייו של המדבר האדום דופקת במקצב זוגי קבוע.
השסתום החד כיווני של חיבור האורטה היה לבן ואלגנטי, מתוח בין
דפנות החיבור ללב בגידים שהתפרשו על כל חללו הפנימי של
הפרוזדור השמאלי.
פרפרים צצו בבטני כשתחושות לא מוכרות עלו בי בזמן שדמיינתי את
לבו של הנער מבפנים, רואה איך הוא מורכב מתאים תאים המורכבים
ממעטפת, ציטופלזמה, ריבוזומים מיטוכונדריות ועוד מיני איברי תא
חשובים לאין שיעור. במרכזו של כל תא ותא נמצא הגרעין - המכיל
את הכרומוזומים שלנו אשר אוגרים בחובם את הסלילים הגנטיים
הארוכים אשר עליהם כתוב בשפה שהאדם טרם הצליח לפענח: איך
להרכיב את היצור אשר לו רצף גנטי זה.
יכולתי להרגיש את פעולתו של כל תא ותא, אך מעולם לא הצלחתי
לדמיין את כל מיליארדי התאים שבגופנו פועלים יחד ליצור אדם
שלם. לפתע הרגשתי את לבי שלי הולם בכוח, כל פעימה הורגשה כבדה
יותר וכואבת יותר. זה לא כאב כמו דקירה או כוויה, אלא יותר כמו
התכווצות פנימית של נימי הדם מסביב ללב. הרגשתי דחף פנימי להגן
על לבי שנראה כאילו בוער בחזי וגורם לגירויים חיצוניים להופיע
בצורת גירודים ולחץ אזורי.
ריח הדם באוויר מחזהו הפתוח של הנער העיף את דמיוני הרחק
מתודעתי החושית ומיד חזרתי לפוקוס מושלם. לקחתי נשימה עמוקה
וקרבתי מעל הלב להמשיך בניתוח, מוחק בכוח זיכרונות מהמסע אשר
עברתי זה עתה ברוחי.
האחות הגישה לי אזמל חדש. לא כל כך שמתי לב ונראה שניסיתי
להמשיך בניתוח לפני שהגיעה ולפני שקיבלתי אישור מהכירורג
שהאזור מספיק נקי.
"רק עוד שנייה, הוא כבר כמעט יבש," אמר הכירורג כאות הרתעה
חייתי. הרגשתי מאוים, כאילו הוא מעוצבן על זה שאני לא משתף אתו
פעולה. ניסיתי לחייך מבעד למסכה כדי שיבין דרך שפת הגוף שלי את
סליחתי הרבה. לחיי נרטבו מהאדים שעל דפנות המסכה והוא לא זכה
לראות את מבע פניי.
הזמן הגיע, לקחתי את האזמל החדש וקירבתי אותו אל צדו המת של
הגידול. פסים קטנים של דם קרוש קישטו את פניו הלבנים, המבושלים
מהלייזר, של הגידול.
לא הצלחתי להתרכז לרגע וכשנגעתי עם האזמל בגידול נפלטה הזרת
שלי על פניו החשופים של הלב. הרגשתי, לחצי שנייה בלבד, את לבו
של הנער. ההרגשה הייתה מוזרה - הלב היה רך כל כך וממש יכולתי
להרגיש את זרימת הדם המסיבית המתרחשת בתוכו, הרגשתי את דפיקות
הלב מתוך מקורם האמיתי ולא דרך סטטוסקופ (כמו ששאר הרופאים
מכירים), ואני יכול להישבע שהרגשתי בדגדוג חשמלי קטן ששימש
כדלק טבעי למשאבת הלב.
"אתה בסדר?" שאל הכירורג בעת שלקחתי שאיפה עמוקה דרך אפי להריח
את ריחו החמצמץ של הדם. זיכרון המגע העדין שחוויתי זה עתה
מעורבב עם ריח הדם עוררו בי יכולת להרגיש, פשוטו כמשמעו, את
שריר הלב מונח על לשוני. רך וחמים, פועם כמכונה מדויקת אך בכל
זאת מרגיש חי ואנושי.

גל צמרמורת שטף אותי מהעורף לכתפיים ומהם בזרימה ישירה לכפות
הרגליים. הרגשתי שקצב לבי עולה ואדרנלין כנראה השתחרר באותו
רגע מהכליות, מעורר בי תחושות מאופקות כמו וריד סתום הנאבק
בפריצת סכר הכולסטרול באמצעות פעפוע הולך וגובר.
"אתה רוצה שד"ר ברמן יחליף אותך?" הציעה האחות הראשית.
"לא, אני בסדר, רק נזכרתי שוב כמה יפה מה שאנחנו עושים. אל
דאגה, אנחנו הולכים לנצח את הגידול הזה." צמרמורת נוספת עברה
בכל גופי, רעדתי טיפה, כתפיי נזרקו לאחור.
"אתה בטוח?" נבהלה האחות. "אני חושבת שאולי כדאי לך לנוח לכמה
דקות, לא יקרה כלום בזמן הז..." אמרה ברצינות לא אופיינית.
"מה קרה לכם? אני בסדר. רק כוס מים אולי." קטעתי אותה כדי
להרגיע את הסובבים אותי יותר מאשר באמת נזקקתי לאותה כוס מים.
חזרתי לשולחן הניתוחים לאחר לגימה ארוכה מהמים הקרים. הרגשתי
כמו בטיסה ארוכה: המזגן עבד חזק והחדר היה קריר, האווירה הייתה
סטרילית לגמרי ולא הצלחתי לחוש שום קרבה לאף אחד מהנוכחים
בחדר. יכולתי לראות את המתרחש מלמעלה, כאילו אני נמצא מעל כולם
ומודע לכל המתרחש סביבי, מסוגל להעביר ביקורת על הכול וגם על
עצמי.
העפתי מבט נוסף על הלב הפועם וקיבלתי אזמל חדש.
"מבצע חיתוך חדש בגוף הגידול הנותר." קירבתי את האזמל לגידול
והרגשתי בזרתי שוב את הרקמה החיה, הפעם בכוונה. ניסיתי להעביר
את זה מהר כדי שאף אחד לא יראה שאני נוגע ישירות בלב.
"בזהירוווות..." העיר הכירורג שעקב אחרי כל תנועה שלי. הרגשתי
כאילו אני סטודנט שזה הניתוח הראשון שלו; ניסיתי להתעלם מהערת
האגב המעליבה שלו ולהמשיך להתנהג כמנתח לב בעל שם.
בתנועה מהירה הצלחתי להרגיש במלוא התנגדותו של הגידול באזמל,
וגב כף ידי נגע קלות בצלעות השבורות. המגע הישיר בגוף החי
ובעצמות בפרט העביר בי את כל התחושות והרגשות שחוויתי מאז
הייתי סטודנט - הכול היה תמיד מרחוק וגם כשהתחלתי לנתח ממש לא
הגעתי לסיפוק אמיתי, וכשנגעתי ברקמה חיה בפעם הראשונה הרגשתי
סוף סוף פורקן וסיפוק של ממש.
חשתי בדחף עמוק, יצר קיומי עתיק ופרימיטיבי, קול פנימי שהדחקתי
במשך שנים רבות כל כך. מחשבותיי התערבבו בדימויים על יופיו של
הלב ובמראהו האלגנטי שבעיניי, באצבעות ידיי ובאפי הרטוב.
הרגשתי שאני רוצה לפצוע את הלב, לקרוע את אבי העורקים
בציפורניי ולדחוף את אצבעותיי עמוק אל תוך חלל הלב. להרגיש
אותו עד היסוד, למצות את החוויה החושית בשלמותה.

אסטרונאוט גיבריאן מטודלף:

לא הייתי צריך ללכת לחדר התקשורת כדי לדעת שאף שידור לא נקלט
בתחנות החירום ארוכות הטווח, יכולתי להרגיש בתנודותיהם של גלים
אלקטרומגנטיים בעצמותיי. ידעתי שאני נמצא לבד כגרגר אבק בודד
בתוך אוקיינוס של ריק שחור ונצנוצים רחוקים, חסרי כל משמעות
עבורי. ממש כמו נקודת הסינגולריות של חור שחור.
עברו עוד עשר שנים והגעתי עכשיו לאזור מואר יותר בערפילית
הסרטן. גם ערפילית זו היא תוצאה של סופר נובה, כמו החור השחור,
רק שבמקרה זה המסה הכוללת של ההתפרצות הייתה חלשה מדי ולא יצרה
כוכב ניוטרון. במרכזה של הערפילית ייווצר בסוף של דבר כוכב בשם
'ננס לבן' קטן ומסכן, אבל לשם כך יידרשו עוד מספר לא מבוטל של
שנים.
על החלונות הקדמיים של החללית אפשר לראות את הערפילית האדירה
כמו ענן כתום מלא אזורים דחוסים יותר ודחוסים פחות שיצרו צורות
מעורפלות ולא ברורות כמו עשן קפוא.
החלקים הכתומים הזרחניים בערפילית מורכבים מחלקיקים טעונים של
הגזים מימן והליום. לאחרונה פיתחתי לעצמי הרגל לשבת מול השמשה
הקדמית ולהסתכל מהופנט על אותם חלקיקים טעונים פוגעים בשמשה
ויוצרים ניצוצות קטנים כשהם פורקים את המטען האנרגטי שלהם על
המשטח הנייטרלי של גוף החללית.
הדבר נראה כמו תצוגת השלג על מסכי הטלוויזיה בחללית בהעדר
קליטה ממקור שידור. כמו שלג כתום פצפון מלא באין-סוף חלקיקים
טעונים אשר יוצרים תצוגה מרשימה ביותר של ניצוצות כחולים בגודל
של אטום בודד.
שנים הייתי יושב מול השמשה, חוזה ברוחי את השינויים הקלים
שבתצוגה הצבעונית, מפתח את כישורי הניבוי שלי ואת אחיזתי
במציאות הסובבת אותי.

תמיד הייתי הולך לישון מאוחר יותר מהמומלץ ומאז שיצאתי מהחור
השחור אני גם מרשה לעצמי להתעורר מאוחר יותר מהזמן הקצוב לשינה
אופטימלית. מצאתי בתוכי שלווה פנימית בזמן השינה, שלווה שחפצתי
לחוות שוב ושוב. אני מרגיש כל כך עייף בזמן האחרון וכל כך
משועמם. השינה מעוררת בי חלומות ורגעי נחת אשר עוזרים הרבה
בהתמודדותי המתמדת עם הבדידות ועם השעמום.
פעמים אחדות הייתי מגזים בלקיחת הכדורים, חייתי על דיאטה מלאה
בוויטמינים ובכדורים אנטי-פסיכוטיים ואנטי-דיכאוניים. הדבר היה
חשוב מאוד אם ברצוני לשמור על שפיות דעתי במשך המסע האין-סופי
הזה. בעשר השנים האחרונות אני מרגיש ירידה ניכרת בהשפעתם של
כדורים אלו, אין לי קשר עם האנשים על כדור הארץ שיגידו לי מה
לעשות בנדון ולכן הייתי צריך ללמוד את הנושא בעצמי ולתת לעצמי
מרשמים חדשים.
הרגשתי שסוג מסוים של תרופות פסיכותרפיות מעיק על כושר
התפתחותי הרוחנית ועוצר אותי מהחיבור עם המרחב האוניברסלי. לאט
לאט הורדתי במינון של תרופה זו והעליתי את השימוש בתרופה אחרת
כדי לאזן את הכימיה בתוך המוח.
פעם אחת ניסיתי לקחת עשרה כדורים ממשפחת הכדורים הממריצים
המשחררים כמה נוירוטרנסמיטורים ברחבי המוח שאמורים ליצור (עפ"י
אחד המאמרים שמצאתי בספרייה האלקטרונית) הזיות ויזואליות
ואופוריה קיצונית.
החוויה הייתה מאכזבת. כמעט לא הרגשתי דבר. מלבד יובש כללי ורעב
גובר לא חשתי בשום שינוי משמעותי בתפיסתי את המציאות. לאחר
החוויה הראשונה הזו התחלתי לעבור על ארון התרופות ביסודיות
רבה, מנסה את כל התרופות הפסיכותרפיות ואת כל החומרים הממריצים
שהיו בהישג ידי.
בהתחלה הייתי לוקח כדור שתפס את תשומת לבי, בולע מנה אחת
ומחכה. לאחר יום הייתי מעלה את המינון לשלושה כדורים ואם דבר
לא היה קורה הייתי מעלה את המינון לשישה כדורים. פעמים אחדות
הייתי מרגיש מעורפל או מסוחרר אך החוויה מעולם לא הגיעה למצב
ההזייתי המסקרן כל כך והאופוריה נשארה תעלומה רחוקה מהישג
ידי.
חפצתי לחזות בהזיות משום שבשנה האחרונה אינני זוכר חלומות
שחלמתי במיטה. עולם החללית כבר משעמם אותי, אני מכיר כל פירור
וכל בליטה בתוך הספינה העצומה הזו. אני מבין את כל המערכות
הפועלות ודואג תמיד שהן יפעלו במיטבן. אני הייתי במיטבי לפני
שניגשתי אל ארון התרופות, אבל עכשיו אני מרגיש שאין דבר המעסיק
אותי יותר, שמעניין אותי יותר, מאשר אותם משחקים מטופשים עם
הכימיה של המוח שלי.
היום בבוקר קמתי מאוחר, כרגיל, ממיטתי הישנה וניגשתי אל חדר
השירותים לצחצח שיניים ולשטוף פנים. כבר שבוע שלא התקלחתי.
הרמתי את מבטי מעל הכיור אל המראה הקטנה והמלוכלכת שהייתה
תלויה מעל הברז, רואה את שער פניי שגדל כל כך בשבוע האחרון.
למה בכלל אני מתגלח? אין אף אחד בעולם הזה שרואה אותי, למה אני
מצחצח שיניים בכל בוקר? למה אני שומר על כושר גופני? למה כל כך
חשוב לי להגיע לכדור הארץ?
שאלות אלה הטרידו את ראשי ולא נתנו לי מנוחה כל הבוקר. לאחר
שהתעוררתי הלכתי, כהרגלי, אל חדר הבקרה והתיישבתי מול השמשה
הקדמית של החללית לצפות בפעם האלף ואני-לא-יודע-כמה במופע
הנצנוצים של חלקיקי הערפילית.
הרגשתי עייף מהרגיל, סחרחורת מעורפלת ליוותה את מחשבותיי
וניסיונות הניבוי שלי את תצוגת הנצנוצים על השמשה כבר לא נראו
לי מרשימים כמו בפעמים הראשונות.
הרגשתי שהכישורים שלי תחת העייפות אינם במיטבם ולא הצלחתי לנבא
את המופע כהלכה. ישבתי עשר שעות מול השמשה, לא אוכל, לא שותה
ולא לוקח את מנת התרופות היומית.
חשתי סחרחורת מעיקה כשקמתי על רגליי, עיניי התמלאו ניצוצות
ושיווי משקלי קרס תחת המשקל הדל של גופי הצנום.
לא חשבתי על כלום, לא נותר עוד שום דבר לחשוב עליו בכל היקום
הזה, אני יודע כבר הכול ויודע להרגיש הכול ברמה שיכולה לספק
אדם לכל ימי חייו. אני יצור נשגב בעל חשיבות היסטורית יוצאת מן
הכלל, אף אדם לא הגיע לפניי למעמד נשגב כל כך, אני האדם שהגיע
הכי קרוב לרמת קיום של אל חי; כמו הרקולס, גם אני הכלאה בין
אדם רגיל לבן אלמוות.
הרגשתי שנופל עליי מסך מבודד, ראיתי הכול מבעד לעיניים של
מישהו אחר, יכולתי לראות את עצמי ממרחק של מיליוני קילומטרים
בבירור שעולה על הרזולוציה הגבוהה ביותר של המחשב החזק ביותר
שאי פעם נוצר.
ראיתי איך אני מנסה שוב לקום על רגליי וכושל, ראיתי בבירור איך
גופי העירום יוצא מהחדר כמו מת מהלך כפוף במסדרון הארוך של
אזור המחיה בחללית. ראיתי, כאילו הייתי אלוהים, איך אותו יצור
בשר ודם נכנס אל תוך המטבח בשעת ערב מאוחרת, לא מרגיש רעב ולא
מרגיש צמא, רק ניגש מסוחרר ולא יציב אל ארון הכלים ומוציא סכין
חדה מהמגירה.
יכולתי לשלוט על העניינים כמו בשלט רחוק, כאילו גופי הוא בובה
על חוטים ואני המכשף שמושך בכבלי העולם כולו. המחשבות האלו לא
עזבו אותי, על כל משפט שחשבתי הייתי צריך לחזור עוד עשר פעמים
כדי להבין אותו ולמצות את קיומו הממשי עד הסוף, אך הוא לא עזב
אותי גם כשהרגשתי שאין עוד מקום לנתח אותו, אך הוא לא עזב אותי
גם כשהרגשתי שאין עוד מקום לנתח אותו יותר לעומק, אך הוא לא
עזב אותי גם כשהרגשתי שאין עוד מקום לנתח אותו, אך הוא לא עזב
אותי גם כשהרגשתי שאין עוד מקום, אך הוא לא עזב אותי בכלל וכך
גם כל המחשבות האחרות שחשבתי מאז שהתעוררתי היום בבוקר, מאוחר
משהייתי רגיל.
הרגשתי את הדם נשפך מזרועי הפצועה, השתוקקתי להרגיש כאב. אך
הכאב היה מרוחק ממני כשם שגופי היה מרוחק מתודעתי, הכול נהיה
אדום כשהסכין חדרה את הבשר ויצאה רטובה ומוכתמת מהצד השני.
הכאב היה חמצמץ וחמקמק, הייתי צריך להפעיל את כל הכישורים
האנושיים שלי כדי לחוות אותו ולהרגיש בקיומו. הגוף שלי כל כך
פגיע, ואני כל כך משועמם. מעולם לא נפצעתי בתוך החללית. מאז
שאני ילד קטן לא ראיתי את נוזל הדם הסמיך שלי, מעולם לא הרגשתי
את הלב שלי פועם בתוך חזי ומעולם לא הרגשתי בן תמותה.
והנה אני, מאבד כמויות אדירות של דם על רצפת הגרוטאה החלודה
הזו המשמשת לי כאוניה אל עבר כוכב לכת שמעולם לא הכרתי, אל
ציוויליזציה אנושית חסרת כל ידע ואמצעים נשגבים כמו שאני זכיתי
בהם. הרגשתי טוב, הרגשתי חי, הרגשתי שעכשיו אין לי שום דרך
לשנות את מהלכו של היקום. אני יודע בכל רובדי התודעה שאני גוסס
ואמות בעוד שלושים וחמש שניות ושלוש מאיות השנייה ואין שום דבר
בעולם שישנה את זה.
חומר מתחבר עם חומר ויוצר מציאות שונה, אינני הולך להיעלם מן
העולם. גופי הולך לשמש מטרה אחרת, המרחב שממנו מורכבת הנפש שלי
הולך לשנות את צורתו וליצור מציאות שונה, אותו הדבר בדיוק.

רב"ט אפריים (אפי) רפופורט:

כבר היינו ברחובות קריית גת כשאזרתי מספיק אומץ כדי לבקש
מהילדה המתנחלת שלידי לפנות לי דרך לצאת אל שביל הגישה של
האוטובוס.
בכניסה לקריית גת הרגשתי שאם ברצוני לפעול כמתוכנן ולפתוח במסע
הרצח ההמוני שחשקתי בו כל כך עליי לעשות זאת במהרה. אמי גרה
בקריית גת ועוד מעט אצטרך לרדת. דרכתי את הנשק בעדינות, לוחץ
על כפתור הצרצר, ומעביר את הנצרה לאוטומטי.
הילדה המתנחלת הסתכלה עליי במין מבט יהודי מאוס והסיטה את
רגליה לצדדים כדי לאפשר לי לעבור. איזו חצופה היא! לא מוכנה
אפילו לקום ממקומה כדי לאפשר לחייל עייף שהגן עליה במלחמה
לעבור בכבוד ולרדת מהאוטובוס בהרגשה טובה.
התמלאתי לחץ פנימי, והרגשתי שבמסע הרצח העתידי הזה אני הולך
לשחרר את כל הקיטור המזוין שהצטבר אצלי במשך כל הזמן שהעברתי
בצבא. כן! אני הולך לעשות את הדבר הנכון, המדינה הזו גם ככה
מתפוררת ולאן החיים שלי מובילים אותי? בעוד חצי שנה אסיים את
הצבא הזה ואז מה?
אני מעדיף להיכנס לכלא לשארית חיי, שם אקבל ארוחה כל יום ותנאי
מגורים בסיסיים שלא אצטרך לשלם עליהם אגורה אחת. אני לא אצטרך
לעבוד וכסף לא יהיה מטרה בשבילי. לכול ידאגו לי בבית הכלא, אני
לא אצטרך לשלם על האוכל או על המגורים או על ארנונה או על שום
דבר, יהיה לי שם החדר האישי שלי עם המיטה הפרטית שלי ועם כל מה
שאדם צריך כדי להתקיים ללא דאגות.
פסעתי לכיוון הדלת הקדמית של האוטובוס, מסתכל על כל האנשים
העלובים שיושבים שקטים במושבים הנוחים שלהם, מחכים שהנהג יסיע
אותם לבתים הריקים שלהם רק כדי שהם יוכלו לקום מחר בבוקר וללכת
לעבודה העלובה שלהם ולהמשיך להתקיים עד שהם ימותו מזקנה. אם
חיי הולכים להיות כאלו אני מעדיף כבר לא לחיות בכלל, עדיף כבר
לחיות בבית כלא ללא דאגות מאשר לחיות בעולם מלא לחצים
ואוברדרפט וכל מיני חרא כזה.
הזמן עבר מהר מדי והגענו לתחנה שבה אני אמור לרדת ולהיכנס לבית
של אימא שלי ולשחק אותה נחמד. עמדתי על יד הנהג, מסתכל אחורנית
על כל עשרות האנשים היושבים באוטובוס, הרבה דוסים, כמה חיילים
וקצת ערבים. ליטפתי את קת הנשק ביד ימיני והחלקתי אותה
באלגנטיות ובעדינות מופתית אל תושבתה בידית הנשק ואת האצבע
המורה שלי על ההדק העדין.
"אתה יורד?" שאל הנהג שעצר את האוטובוס ופתח את הדלת זה מכבר.
התבלבלתי, אמרתי "כן" וירדתי מהאוטובוס, ומיד העברתי את הנצרה
לנצור. פתחתי בכוח את תא המטען של האוטובוס והוצאתי את התיק
שלי מתחת לעגלת תינוקות אחת ועוד כמה תיקים קטנים יותר. זו
הפעם הראשונה שאני חוזר הביתה מאז המלחמה.
הרגשתי מובך. הביך אותי שפחדתי לבצע את מסע הקטל שלי, ומצד שני
הרגשתי סוג של הקלה מוזרה.
פחד משתק עבר בי כשהאוטובוס חלף על פניי והשאיר אותי להתמודד
לבד עם הצעידה הביתה ועם המפגש עם המשפחה. במלחמה הזו אני לבד,
הפעם אין את ניסים, העלוקה הזה, שייפול חלל כדי להגן עליי
בקרב.

את הבחילה מריח הקוסקוס המאוס של האימא המרוקאית שלי קיבלתי
עוד בשביל הצר המוביל לפתח ביתה. היא עדיין חושבת שאני אוהב את
הקוסקוס הזה, כאילו שאפשר לאכול כל החיים את אותו הדבר. היא
הכינה לי אותו במיוחד כי זה המאכל שאני אמור הכי לאהוב. כמו
שלכל חייל יש געגועים לאוכל של אימא שלו, לי היו 'געגועים'
לקוסקוס של אימא שלי...
זה לפחות מה שגרמתי לה לחשוב. היא שאלה אותי מה אני רוצה שהיא
תכין לארוחה החגיגית לכבוד שובי ואני אמרתי "קוסקוס" כי ידעתי
שזה לא מסובך להכנה וכי ידעתי שאם אגיד את האמת (שאני בכלל לא
אוהב את האוכל שלה) היא תיעלב ותבכה.
לבי הלם בחוזקה כשהתקרבתי לדלת הפלדה מצופת הפורמייקה המתקלפת
של בית אמי. לחצתי על הפעמון.
הלחץ גבר, כאב הראש הפך לסחרחורת כמו התייבשות, וטיקים התחילו
להופיע אצלי בעורף ובכתפיים, הרגשתי ששריריי מתכווצים ללא
שליטה, הרגשתי שמחשבות רעות מציפות אותי - גורמות לי לשנוא את
עצמי ואת הבית שלי משנייה לשנייה.
למה אני בכלל לוחץ על הפעמון כאילו אני אורח? אחזתי בכוח בידית
ופתחתי את הדלת לאט לאט, מרגיש את התנועה שלי במרחב כאילו הזמן
האט את מרוצתו.
"אפריים!" צווחה אמי כשראתה אותי נכנס בדלת. היא עמדה מולי כי
באה לפתוח הדלת לאורח שצלצל בפעמון.
לשמוע את שמי האמיתי ולא קיצורו 'אפי' היה מביך ומעצבן. איזה
שם מכוער היא נתנה לי, האישה המסכנה, הזקנה הזו, שעומדת מולי
עם השער המתולתל הצבוע שלה, עם השקיות השחורות בעיניים והבגדים
הישנים שלה. עם הדמעות הכבדות שלה והקול העמוק, הצווחה החורקת,
והרגשות הקשים המציפים אותה ללא שליטה.
נכנסתי למקום שונה, ראיתי את הכול מתוך בור חשוך. ראיתי אותי
במדים הירוקים ואת אימא שלי עומדים אחד מול השני, היא נמוכה
ממני, חלשה ממני בהרבה ובוכה ממני. היא בכתה כאילו מתתי לה מול
הפנים, כאילו קרה משהו.
היא הסתכלה לי בתוך העיניים בלי לדעת שאני מסתכל עליה ממקום
אחר, מנסה להבין למה אני לא מראה שום סימן להתרגשות או
לגעגועים או (בואו לא נחשוב על זה) לאהבה. היא הסתכלה לי בתוך
העיניים וחיכתה שאני אגש אליה לחבק אותה, כמו שנהוג לעשות.
כשראתה שאני לא מבין את הרמזים שלה היא התנפלה עליי בידיים
פתוחות, מחבקת אותי כאילו לא ראתה אותי מאז שנולדתי, מצפה שאני
אחזיר חיבוק.
מגעה היה מציק ולא נעים. הרגשתי שחומצה מצטברת לי תחת הלשון,
מנפחת את השקדים ומקשה עליי לנשום. הרגשתי ששריריי מתכווצים
ומנסים להגן עליי, כמו בשניות האחרונות לפני תאונת דרכים צפויה
מראש. הסחרחורת הפילה אותי על זרועות אמי וקול דק בקע מגרוני,
התחלתי לרעוד כמו שמעולם לא רעדתי ובלי לשים לב ניגבתי את פניי
הרטובות מדמעות. באותו רגע שנאתי את עצמי הכי הרבה, ניסיתי
לחשוב על משהו אחר אבל המאבק הזה רק הגביר את כוחו של האויב
שלחם נגדי.
ראיתי את אחי הקטן מציץ מבעד לדלת המטבח. הוא נראה מפוחד, אני
חושב שזו הפעם הראשונה שהוא רואה את אמא בוכה. זו הייתה גם
הפעם הראשונה שלי.
"אפריים שלי!" היא הוסיפה שמן למדורה.
זעקת בכי בלתי נשלטת בקעה מגרוני, ולאחריה שנאתי את עצמי עוד
יותר על אותה זעקה, והמשכתי לרעוד. היא הניחה לי לשנייה
מהחיבוק החזק שלה, הסתכלה עליי כאילו אני יפה, כאילו אני הילד
הקטן והאהוב שלה.
ראיתי את עצמי קם על הרגליים, לבוש מדים ירוקים, מנגב את
הדמעות ורץ במעלה המדרגות, לחדרי הקטן. למה אני בורח? למה אני
כזה ילד קטן ודפוק? אני כל כך חלש. נכנסתי לחדרי וסגרתי את
הדלת בטריקה. שמעתי מלמטה את אמא שלי בעוד התפרצות בכי, שמעתי
גם את אחותי התאומה, הסרבנית, מנחמת אותה ואומרת לה "אל תדאגי,
תני לו קצת זמן." השנאה נדחסה בתוכי כל כך חזק עד שהפכה למשהו
אחר, והרגשתי שאני נופל לתוך התיעוב הדחוס הזה ללא שליטה וללא
דרך חזרה.
הסיטואציה הייתה בלתי אפשרית. התפרצות הרגשות שלי קודם הייתה
ממש לא לעניין. אני רק חושב על ארוחת הערב העתידה לבוא, איך הם
יסתכלו עליי עכשיו? איזה אפי אני עכשיו? אפי שמרגיש? אפי
שבוכה? רק שאח שלי לא יחשוב שהוא יוכל לשחק עכשיו במחשב שלי
בגלל ש'השתניתי' ועכשיו אני רגיש יותר ונחמד יותר, איזה זין!
למה הייתי צריך לחזור לבור האיום הזה?

החתול ניגש אליי. מגיל שלוש עשרה אני מגדל אותו והוא כבר זקן.
כל השנים הוא חי בבית ולא צד מעולם שום ציפור או עכבר או אפילו
ג'וקים. הוא חתול מפונק ופרוותי, שמנמן ועצלן. שחור ויפה.
ישבתי על המיטה. הוא התחכך לי על הרגל. הרמתי ללטף אותו
בזרועותיי היבשות. הוא היה רגוע ונעים. העברתי את היד שלי על
פרוות ראשו והחלקתי אותה לאורך עמוד השדרה. הרגשתי אותו נושם
ומגרגר. חשבתי על הנשק שלי, חשבתי על להתאבד אבל הצעקות
האיומות של אמא שלי כשהיא רואה אותי עם ראש מפוצלח הדהדו לי
בראש. עברתי תופת של מחשבות רעות ותמונות של העתיד להתרחש לא
נתנו לי מנוחה, תוקפות אותי עד כאב של ממש. והטיקים רק הלכו
והתגברו, כתפיים נזרקות לאחור ורגליים רועדות. אני מקווה רק
שהזמן לא יחזור לשחק בסרט הנורא הזה.
הרגשתי עייף. כבר לא ירדו לי דמעות. החתול עצם את עיניו ואני
המשכתי ללטף אותו. הרגשתי כמו בן שלוש עשרה, כאילו הוא עוד גור
קטן וחמוד, עם הפרווה החלקה והיפה שלו. הרגשתי שאני חזק ממנו
והמחשבה הזו עזרה לי לעצור את המחשבות הרעות ולספוג את החומצה
ששרפה לי את הלשון. הרגשתי שאני רוצה לפגוע בו, להחדיר את
אצבעותיי בכוח לתוך הפרווה שלו ולקרוע לו את העור. להחזיק אותו
בכוח לרצפה שלא יברח ושלא יילל. לדחוף את האצבעות עמוק יותר אל
תוך הבשר ולהרגיש את הדם שלו זורם בעדינות כמעט אומנותית בין
חוליות עמוד השדרה בזמן שהוא מחרחר ונאבק נגדי, חסר אונים.
התחלתי להפעיל לחץ מתון על חיבור הכתף השמאלית שלו אך הוא
התעורר מייד וברח ממני. חשבתי שוב על הנשק אבל אז תקפו אותי
שוב אותן תמונות וצעקות קשות, אז חשבתי שוב על החתול כדי
להירגע.
הסתכלתי עליו הולך אל מיטתו הקטנה, שותה קצת מים מהכלי הקטן
שלו ומתכרבל על השמיכה הישנה. הוא כל כך עדין ורך, כל כך יפה
ואלגנטי.
נשכבתי על המיטה הקטנה והישנה שלי, מנסה להתכרבל כמוהו ולא
מצליח.