זה קל לי, לשזור את האותיות ולסדר את הרצף. ואז הכל מתגלגל על
הלשון וזורק גיצים בדרך החוצה. אני יכולה לירות בך מילים בלי
סוף, בדיוק ככה.
עד שחץ אחד יפלח לך את השיריון.
אני משחקת במחשבה הזאת. מה יצא ממך החוצה. מה ישאר בפנים. אולי
עשן יתמר ממך, כמו ממדורה במדבר מרוחק בארץ אחרת, כזה שעוזר
לאנשים אבודים (כמוני) למצוא את הדרך אל חיים אחרים, אל חום
אחר.
ואז אני אתקרב בעקבות העשן שיסתלסל באוויר בזכות הרוח והריחות
של הכמיהה (כן, לכמיהה יש ריח).
כשאני אגיע, אולי אני אמצא אותך משועשע. כן, ישעשע אותך החור
שנפער בך ואתה תביט בעשן המיתמר לגבהים, ואז תביט בי.
אולי אז תתחיל לצחוק, אולי תבכה, אולי תקום ותברח, אולי תקום
ותחבק אותי.
