הוא הבחין בסימן. בצד השני של החדר, הרחק מעבר לשולחן הגדול,
אייל רומז לו שיעביר את הבמבה.

הוא מכיר את מיקומה של השקית. הבמבה מונחת במרחק המדויק אשר
ידרוש ממנו להמתח ממש בכדי לנסות ולתפוס אותה, רק בכדי לגלות
שהסנטימטרים שנותרו יצריכו אותו לקום ממושבו. פעולה שכזו תגרור
שימוש ניכר בשרירים שמזמן כבר דפקו כרטיס וזזו הביתה. הוא לא
יפול בפח. הוא ישתמש בתכסיס ישן, הוא ישחק פני מעוך.

התכנית נכשלת. אייל איתן בדעתו וקורא שוב בשמו, והפעם בקול רם
יותר. מה יעשה?  הוא לא יוכל להתעלם שוב, זה ישדר חוסר אמינות.
חוץ מזה, הוא זוכר שלפני דקות ספורות, אייל, באקט הירואי של
חברות, העביר לו את הפלאפון. הוא יאלץ לפעול. בשנייה האחרונה
לפני יציאתו למשימה הוא קולט בזוית עינו את עדי נכנסת לחדר
והיא עומדת. בלי להסס לרגע מיד ממלמל בתקיפות לעברה אם מותק
תוכלי בבקשה להעביר אולי לאייל את הבמבה. עדי, בחוסר ריכוז
אכזר או שמא כפעולת הגנה מחוכמת, ממשיכה בדרכה כלא שומעת
ומתיישבת במקומה, ורק אחר כך שואלת אם אמר משהו. הוא פולט קללה
עסיסית מתחת לשפתו ומכתיר את עדי כאחת שאין לזלזל בה.

הוא נכנע, לא נותרה ברירה, אין תכנית ב'. הוא ממלא עצמו אוויר
ונושף החוצה באיטיות. הקולות שבראשו מתנפלים עליו ודורשים שלא
יתן יד בפעולת האיבה הזו על מצבו הנפשי. אך אין מנוס, הוא יאלץ
לנוע. הוא מביט בשקית, ולשמחתו מגלה כי שגה בהערכת מרחקה ממנו.
היא קרובה משחשב, הוא יוכל לה. הוא מניע באיטיות את גופו, נשמר
מפני הסחרחורת המוכרת. הוא שולח את ידו לפנים ותומך בעצמו
בעזרת מרפק ידו השנייה. הוא חותר למגע בכל כוחו. אצבעותיו
חותכות את האויר בצמוד לעורה השזוף של הבמבה.

שוב זה קרה - הוא לא מגיע. מזה הוא פחד, הוא מרגיש את הצלילות
מדגדגת בראשו מנסה להכנס. הוא לא יתן לה. הוא תר עם עיניו אחר
פתרון. הנה!  הוא מזהה את הכפכף שלו משמאל. הוא ישתמש בו בכדי
לקרב אליו את השקית. הוא פועל בטיפשות ובמכה הראשונה הודף את
השקית הרחק אל מתחת לרגליו של דן, המבולבל מן התחושה בקרסולו.
הוא צופה בו מייחל לתגובה, בעוד מוחו של דן מנתח בעצלות את
הנתונים ומסיק שמדובר כנראה בחפץ רך שפגע ברגלו. אונה עייפה
אומרת לשניה שאולי כדי לבדוק מה קרה. האונה השניה מפהקת ומגיבה
בתנועה עדינה של נענוע הקרסול לצדדים. דן ממשיך לבהות בתמונה
המוזרה שעל הקיר.

לפתע צלצול מחריש אזניים של פלאפון מקפיץ את כולם. הצלילים
הגבוהים של המנגינה שורטים במוחו, מזכירים לו שהוא חייב להחליף
צלצול בהקדם האפשרי. הוא מרים את הפלאפון בזהירות, זוכר להצר
את עיניו. אור הפלורסנט הכחול מעוור אותו, ולרגע הוא מדמיין
שהוא נחטף על ידי חיזרים. ההורים שלו בטלפון. זה חוק ישן,
ההורים תמיד יתקשרו ברגעים מעין אלו, וינסו למשות אותו עמוק
מתוך מי האוקיאנוס הירוקים. הוא מתרכז לשנייה ומחליט לסנן. הוא
לא מתכוון לתת להם לנצח.

הם ניצחו. הוא מביט סביב ומגלה שהתרומם למצב ישיבה. אין דרך
חזרה, הכל אבוד. הוא מקלל נמרצות ונעמד על רגליו. כתמים שחורים
ממלאים את עיניו. הוא מפלס את דרכו מבעד לצללים ומרים את שקית
הבמבה שהפרה את שלוותו. הוא מניף אותה באוויר ומטיח אותה
באייל, בעודו מסנן בקול תקיף קח את הבמבה שלך יא נג'ס, סיחחת
אותי לגמרי. הוא צועד בכבדות מחוץ לחדר ומוסיף כי אני הולך
להשתין ושאני חוזר אני מצפה שתחכה לי הפתעה ומצית, בסדר? הוא
מחמיא לעצמו על הסינג'ור ועל איך שהצליח להסוותו כעלבון.

הוא נכנס לשירותים, סוגר מאחוריו את הדלת ושולף. את המערכה
הראשונה הוא אולי הפסיד, אבל הוא יודע שהוא הולך לנהל קרב עיקש
בשנייה. הזרם החם מזנק לכיוון האסלה. הוא מחייך לעצמו, מצייר
צורות בשתן. ואת המערכה הזאת הוא מתכוון לנצח.

2003