פרק 1

"נדמה כאילו רק אתמול ראיתי את פנייך, אמרת לי כמה גאה היית
אבל אני נעלמתי. אילו רק ידעתי אז את מה שאני יודע היום..."
אמרתי לעצמי אחרי ההלוויה של אימא שלי ז"ל. דרך אגב, זה מתוך
שיר שאני מאוד אוהב ושמדבר אליי.
אני אבי ואני בן 18, בכיתה י"ב.
היום כשאני מסתכל על הלב שקניתי לאימא שלי לפני כמה שנים שרשום
"איי לוב יו" כל הגוף שלי נקודות (צמרמורת), משום שהלב הזה
מזכיר לי כל כך הרבה דברים שהיו לי בעבר. כל הכיף שהיה לי עם
אימא שלי מאז שאני ילד קטן. היא גידלה אותי, אהבה אותי... דרך
אגב, אני בן יחיד, אין לי אחים או אחיות. מה שגורם למצב להיות
כואב יותר ויותר עם הזמן...
מאז שהודיעו לי שאימא שלי חולה, תמיד הייתה לי איזו מחשבה או
שתיים לשנייה וחצי מה יקרה אם היא תמות...
אבל ישר איך שאמרתי את זה לעצמי ישר קטעתי את המחשבה ואמרתי
לעצמי "לא, אבי, אין לך בכלל מה לחשוב על זה כי זה לא יקרה."
ופשוט כשזה קרה הרגשתי כאילו זה מין איזשהו עולם אחר שלא קיים
בכלל, לא מציאותי.
אני הרגשתי שאם אימא שלי תמות באותו תקופה זה יהיה כמו לקפוץ
ממגדלי עזריאלי בת"א ולצאת מזה בחיים.
כלומר משהו לא הגיוני, משהו לא נכון, שלא יכול לקרות...
עברו כבר חודשיים וכבר התרגלתי בערך למצב החדש שאני גר עם אבא
שלי באותו בית לבד כבר די הרבה זמן.
בכל פעם כשאני מוצא את עצמי משתעמם לבד בבית אני מסתובב לעצמי
ופשוט מטייל בבית, וישר התמונה של אימא שלי עומדת ליד הסירים
ומבשלת, כשהיא מסתובבת אליי וצוחקת ואומרת לי "אבי כפרה עליך
תרד למכולת להביא לי ככה וככה..."
אישה יפה מאוד הייתה אימא שלי, תמיד כולם החמיאו לה על המראה
שלה. היא הייתה אישה מאוד מטופחת ותמיד נקייה כל כך.
וכשאני הולך בבית כל קיר, כל תמונה, כל סיבוב, כל סיר, בקיצור,
הכול מא' ועד ת', מזכיר לי אותה.
אז כפי שאמרתי קודם כבר עברו חודשיים והכאב קצת ירד.

פרק 2

איך שהתחילו הלימודים ועליתי לי"ב, נכנסתי לכיתה בהרגשה מוזרה
ומגעילה של ייאוש, כל המורים פונים אליי ואומרים לי: "משתתפים
בצערך" וכל שאר הדברים שאומרים לאדם שהוא בשנת אבל.
אבל ככה זה, בסך הכול הם אנשים טובים.
החופש הגדול נגמר, החופש האחרון. זה מה שיותר ביאס אותי, מה
שפחות זה שהשנה קצרה ומהירה כך שתמיד הייתה איזושהי מחשבה טובה
באופק.
ישר פגשתי את אלונה. אלונה היא האקסית שלי מכיתה ט', ואפילו
שעבר הרבה זמן מאז תמיד תהיה לי מין הרגשה מוזרה כזאת כשאני
אראה אותה.
אז איך שראיתי אותה ישר כמו תמיד אומרים שלום שלום ומתפתחת לה
שיחה...
"היי, אבי, מה שלומך, מתוק, איך עבר החופש?"
"וואלה, הכול טוב, מאמי, החופש עבר מעולה... איך שלך?"
"כרגיל, כרגיל, נהנים וזה... מה עם רישיון, יש לך?"
"לא... בדרך, אבל."
"אהה. אוקיי, מאמי, אני זזתי, אז ביי..."
"ביי."

כמו כל השיחות המשעממות האלה שאין כל כך מה להגיד. אלונה הייתה
בחורה מהממת... בלונדינית, עיניים ירוקות, גבוהה, תמיד אופנתית
כזאת, בדיוק הטעם שלי. רק חבל שאיריס נכנסה לנו באמצע כשעוד
היינו ביחד. אני ממש מתחרט על זה, אבל היינו ילדים, מה ידענו
בחיים בגיל 15.
ואחר כך המשכתי וראיתי את שאר החברים שלי, את עומרי, את זיו,
את עוז, את כל החבורה שלי.
ישר כולם בהתנפלות:
"מה נשמע, אחי? מה קורה?..." וכל זה. ואז ישר צלצול להיכנס
לכיתה. אפילו כשאני אומר את זה זה מרגיש לי כאילו אני בכיתה
ב'. זאת אומרת, מי צריך צלצול בכלל? יש שעה שכולם יבואו, אמרתי
לעצמי.
וכמו בכל תחילת שנה המורות פותחות בנאום מה יש לנו לעשות
השנה... ואם נספיק לבגרויות וכל זה.
את האמת? אני אוהב את הכיתה שלי, מצחיקים כאלה, אף פעם לא
משעמם בשיעורים.
וכמו כולם הם שאלו אותי אם אני בסדר, אם אני צריך משהו וכל
אלה. אין לי כל כך מה להגיד לזה אז אני אומר שהכול בסדר ושלא
צריך כלום.
ובראש אני אומר לעצמי: "אם אתה יכול להחזיר את אימא שלי בחזרה
לפה מגן עדן אתה תהיה אחלה", אבל למה שאני אגיד דבר אידיוטי
כזה.

נגמר השיעור הראשון וכולם יוצאים להפסקה. ואז פתאום קרה משהו
מוזר - אני יושב בספסל, מעשן את הסיגריה שלי בשקט, ופתאום
יושבת לידי שירלי.
שירלי זה סיפור ישן מאוד והוא לא באמת התרחש, אבל גם אז הייתי
ילד וכבר שכחתי ממנה, אבל שוב אני חוזר על מה שאמרתי, תמיד
יהיה איזה רגש למישהי שפעם חשבת שהיא פצצה.
ככה זה לפחות אצל בנים, אין לי מושג איך זה אצל בנות.
שירלי יושבת לידי ומתחילה בשיחה...
"מה נשמע, אבי? איך היה החופש האחרון..." ובלה בלה בלה.
"בסדר גמור, שירלי, איך שלך?"
"אחלה, מעולה, לא יכול להיות יותר טוב, חח..."
"אחלה," עניתי.
"אתה עדיין מעשן?"
"כן."
"לא בריא..." זאת התשובה שאני הכי "אוהב" שאומרים לי. זאת
אומרת, כאילו היא גילתה לי עכשיו את אמריקה או משהו...
"אני יודע מה לעשות," עניתי.
ואז החברות שלה קראו לה והיא הלכה ונשארתי על הספסל כשפתאום
זיו מתיישב.
"אבי, מה נשמע, אחי?"
"הכול טוב, אחי. מה אתך?"
"בסדר, אחלה... יש לך סיגריה?"
"כן, בטח, קח."
"תודה, אחי."
ושוב אותן שיחות משעממות שאין מה לדבר...
היום הראשון ללימודים נגמר. חזרתי הביתה, נכנס לבית, הכול ריק,
שומם, אין אף אחד בבית משום שאבא שלי חוזר מהעבודה רק ב-6
בערב.
אבל תמיד אימא שלי חיכתה לי בבית, מכינה לי אוכל, אוכל שרק היא
יודעת לעשות כמו כל אימא. זה נורא העציב אותי בהתחלה אבל כבר
התרגלתי לזה.
הייתה תקופה אחרי השבעה, כשהכול נגמר, שפשוט חשבתי לעצמי תמיד
איך שנכנסתי הביתה כשהבית היה ריק את השורה הבאה: "תודה על כל
מה שעשית, אין שום דבר שאני רוצה בעולם כמו לשמוע את קולך
שוב..."

פרק 3

הלימודים התחילו והשגרה חזרה על עצמה כמו בכל שנה.
וכשהגיע יום שישי כרגיל כל החברים יוצאים לת"א או משהו.
הגיע יום שישי אחד שהלכנו כרגיל לשבת באיזה פאב, רק שהפעם קראו
לאלונה בלי להגיד לי כלום.
אמרתי לכולם "שלום, מה נשמע?"
"היי, אלונה. מה קורה, מותק?"
"אבי, מה נשמע, נשמה?"
אוקיי, הגענו לפאב, ישבתי, שתינו קצת, היה כיף. התברר לי רק
אחרי שירדנו מהמונית לת"א שהיא בכלל הלכה לחבר שלה, ליונתן אחד
אחרי צבא שגר בת"א.
לא שזה הפריע לי או משהו, זאת אומרת ברור שבאישזהו מקום זה כן
עשה לי משהו, אבל באיזה זכות אני אגיד משהו, אני זה שעזבתי
אותה בשביל האיריס הזאת שרק אלוהים יודע איפה היא היום.
ובסוף איריס נפרדה ממני שבועיים אחרי שנפרדתי מאלונה...
אבל למדתי מזה המון דברים. ככל שבן אדם עובר דברים הוא צובר
ניסיון בחיים.
אחרי שנגמר הסופשבוע חוזרים לבית-ספר כמו תמיד.
תמיד בימי ראשון אני נכנס לכיתה בדיכאון, וזה נורמלי כי אני מת
על הסופשבוע, יש בזה משהו מרגיע, כיפי כזה, להתנתק לאיזה
יומיים מבית-הספר ומהחיים הרגילים.
יש מישהי בכיתה נורא חמודה, יפה כזאת, ספיר קוראים לה, אבל היא
לא רואה אותי כיותר מידיד... או ידיד טוב אבל לא יותר מזה.
היא בחורה פרועה ושובבה, ההפך ממני, לא שאני חננה, כן? אבל היא
מחליפה חבר כל שני וחמישי, זאת אומרת היה לה חבר איזה זמן אבל
כשמשהו לא הסתדר לה היא פשוט זרקה אותו והמשיכה בחיים שלה.
כאילו אין לאנשים רגשות. אני לא מת על האופי שלה, אבל היא
יודעת ליהנות וזה מה שאני אוהב בה.
ולחשוב שבחטיבה היינו שונאים, אבל בערך מתחילת התיכון הכול היה
בסדר בינינו, סתם היינו ילדים קטנים ומפגרים.

חזרתי הביתה והלכתי לישון כשפתאום טלפון. "אבי, מה נשמע, אחי?
זה זיו."
"אה, זיו. מה נשמע?"
"אחלה, אחי. בא לך לבוא לסיבוב, אתה, אני ועוד כמה ידידות
שלי?"
"וואלה, תפסת אותי ישן, אחי..."
"לא נורא, שטויות. שים עליך משהו ובוא... כדאי לך, הן פצצות!"
"טוב, אני כבר מוכן ובא..."
הוא לא גר רחוק ממני, איזה שני רחובות.
אצל בנים זה כלל שאם הם שומעים שבאות יפות, לא משנה מה הם יעשו
באותו רגע הם ירוצו.
אין לי מושג למה קמתי מהמיטה בשביל זה, אבל שוב פעם אני אזכיר
שככה זה אצל בנים.
הגעתי לגן שהוא אמר לי לבוא אליו ואני רואה אותו ועוד שתיים
מרחוק.
ומי אני רואה שם? את שירלי ואת שרון. שירלי כבר אתם יודעים מי
זאת, אבל שרון - היה לי איזה קטע אתה לפני שנה.
עמדתי לשנייה וחשבתי אם לבוא, לא כי התביישתי או משהו, פשוט
אני לא מבין איך המוח של הילד הזה עובד.
אתה קורא לי ומביא לי שתי בחורות שהיה לי אתן משהו? חוץ משירלי
שכמעט היה אבל לא משנה.
בקיצור, התקדמתי ובאתי להגיד שלום.
אמרנו שלום, כמו תמיד, ומה נשמע.
ואז זיו שאל אותי אם בא לי לבוא אתם למסיבה.
אז ישר עניתי בלי לחשוב בכלל: "אני בשנת אבל, אין מצב שאני
נכנס למסיבה." וחשבתי לעצמי, כאילו שהוא לא יודע שאני בשנת
אבל, דברים כאלה אני לא מצליח להבין...
אז הוא ענה: "אהה, וואלה. איזה טיפש אני, חח..."
ושירלי ושרון חייכו כמו שתי ילדות קטנות ומפגרות...
וכשהם היו צריכים ללכת למסיבה אמרנו יפה שלום וחזרתי הביתה.
וכשחזרתי הביתה אבא שלי אומר לי שנעמה ודורון אצלי בחדר, מחכים
לי.
נכנסתי לחדר.
"אהלן, מה נשמע, דורון? מה קורה, נעמה?" דורון ונעמה ביחד עוד
מאז שאני זוכר את עצמי, הם חברי ילדות שלי.
"בסדר. מה נשמע, אחי?"
"סבבה, גבר."
"מה, בא לך לעשות משהו?" שאלתי.
"את האמת? רצינו לשאול אותך אם בא לך לבוא קצת לסנוקר?"
"וואלה, הולך," אמרתי. זה טוב לפעמים לנקות את הראש קצת.
הגענו לסנוקר, ישבנו והזמנו לעצמנו שתייה, אני לקחתי את המשקה
הרגיל שלי והם את הרגיל שלהם.
ישבנו והסתכלנו על המקום אם אנחנו מזהים מישהו.
"אני חושב שאני רואה את יעל ויסמין," אמר דורון. יעל ויסמין
חברים טובים של דורון ונעמה, הם הכירו מהעבודה שלהם ביחד, הם
עובדים בבית מלון.
ישר נופפנו להם וקראנו להם לשבת אתנו.
"היי, מה קורה? וואי, כמה זמן לא ראינו אתכם..."
ישבנו, הן שתו אתנו קצת ואז יעל שאלה אותי אם אני יודע לשחק
סנוקר...
אמרתי לה: "את האמת? לא ממש." היא עשתה פרצוף של באסה ואז שאלה
את דורון ונעמה.
נעמה לא הייתה מי יודע מה טובה, ודורון היה דווקא די טוב.
אז הם שיחקו להם סנוקר ואני ישבתי והסתכלתי עליהם, חצי מת
מכאבי ראש מכל האלכוהול.
אבל זה תמיד טוב לצאת מהבית, אני תמיד בעד.
חזרתי הביתה וכמובן לא הלכתי לבית-ספר.
קמתי בצהריים לעבודה. העבודה שלי במרחק של שני רחובות ממני,
בית קפה פינתי כזה.
היה זמן לשבת ולדבר כי לא הייתה מי יודע מה עבודה. אז ישבתי
ודיברתי עם חופית, המלצרית שם.
בחורה מאוד חמודה וחכמה, מבינה עניינים, לא כמו הפאקצות שיש
לנו בבתי-ספר.
כיף לי לדבר אתה, אז ישבנו ודיברנו. וזה התפתח לשיחת נפש
כזאת.
"תגיד, אבי, יש לך מישהי?"
"לא, בינתיים לא..."
"אתה לא דלוק על מישהי, רוצה מישהי?"
"לא ממש," עניתי. אני לא בן אדם שמדבר הרבה. אני אחד של קצר
ולעניין.
ואז שאלתי אותה: "ומה אתך, יש מישהו?"
"היה לי לפני שבוע, נפרדנו," ענתה לי בפרצוף עצוב ונפול.
"אהה, אני מצטער לשמוע. מה, אבל למה, מה קרה?"
"כלום, הוא פשוט לא אוהב אותי יותר," ענתה.
"ואת, את אוהבת אותו?"
"כן, מאוד, אני לא יודעת מה לעשות..."
"חופית, הכי טוב שפשוט תשחררי. את יפה, את חכמה, יהיו עוד המון
בחורים שירצו אותך..."
"אבל הוא היה האחד שלי, אני כל כך אוהבת אותו... אני מוכנה
למות בשבילו."
ישבתי וחשבתי לאיזה שנייה וחצי על מה שהיא אמרה ובדיוק באתי
לענות לה אבל בדיוק הגיע לקוח והבוס הגיע כך שאמרתי לה: "דקה,
אני אתך" ואחרי זה פשוט שכחתי להגיד לה את מה שרציתי להגיד.
התכוונתי להגיד לה: "טוב למות בעד האהבה". פשוט משהו שקפץ לי
לראש שנשמע לי נכון כל כך.
אבל לא יצא לי להגיד לה.

פרק 4

ולאחר כמה ימים, ישבתי לעצמי בחדר שומע שירים של נינט טייב.
דרך אגב, אני חושב שהיא זמרת אמנית מדהימה, ובנוסף לזה היא יפה
ברמות שלא נראו פה בארץ. זאת דעתי, כן... יש אנשים שלא סובלים
אותה, למשל החברים שלי.
יש בשירים שלה משהו נכון כזה, אי אפשר להסביר את זה, פשוט משהו
אמיתי וכן, המילים של השירים שלה מיוחדות.
ולפתע נכנסת לחדר נעמה.
"אבי, כפרה, מה נשמע?"
"בסדר, מה אתך, מותק?"
"בסדר, בסדר. יאללה, שים עליך משהו ובוא אתי ועם דורון לסרט."
"לא, איזה. מאמי, אני גמור, לא ישנתי צהריים..."
"עזוב אותך צהריים, אבי. בוא, יהיה כיף, יש סרט חדש מדהים,
חובה לראות."
"נשמה, בפעם אחרת. אני פשוט סחוט ויש לי מחר בית-ספר, אני לא
יכול להבריז שוב אחרת יעיפו אותי."
"אוף, איזה מבאס נהיית! טוב, לא חשוב, מאמי. אני חייבת לזוז,
דורון מחכה לי עם האופנוע. אז אני זזתי, ביי!"
"ביי, נעמה."
לדורון, חבר שלה, יש אופנוע ולפעמים אני מה זה מקנא בו. אופנוע
זה קל ונוח, לא תוקע אותך בפקקים, אבל מה - יש לו חיסרון גדול:
הוא יכול להרוג אותך.
אז למה לי לקחת סיכון, חוץ מזה שאבא שלי בחיים לא היה נותן לי
רישיון על אופנוע. בינתיים אני לומד על אוטו.
אחרי שנעמה הלכה נכנסתי למיטה לישון, הייתי גמור מעייפות.

הגעתי לבית-ספר באיחור היסטרי של חצי שעה. אני נכנס לכיתה
ופתאום המורה מסתכלת עליי כאילו נפלתי מהירח ואומרת: "מה קרה
לך שוב? השמיכה הייתה כבדה לך ולא יכולת לקום? או שהשעון
נשבר?"
"האוטובוס שלי איחר."
"זה לא מעניין אותי."
"גם אותי לא," עניתי בלחש.
"אתה עוד מתחצף?"
"אולי תיתני לי להיכנס כבר?" עניתי לה שוב בחוצפה משום שהמורה
הזאת יצאה לי כבר מכל החורים!
"תלך למנהלת ותגיד לה שאני שלחתי אותך," אמרה.
הלכתי למנהלת והיא אמרה לי: "אבי, אני צריכה לדבר אתך."
"שוט," אמרתי לה.
"אתה לא מתפקד כמו שצריך מתחילת השנה. תגיד לי, מה קורה לך?"
"כלום, המנהלת. הכול כמו שצריך, פשוט איחרתי."
"אתה מאחר תמיד, אתה לא עושה בקושי מבחנים. מה יהיה, אבי?"
"יהיה בסדר, אל תדאגי. אני ילד גדול, אני יכול להסתדר לבד."
"אבל אתה לא מסתדר לבד, אבי. תגיד, זה קשור לאובדן של אימא
שלך?"
"לא," עניתי אפילו שידעתי שזה כן קשור איכשהו.
"טוב, אבי. אני מקווה שתשתפר, עכשיו לך לכיתה."
"אוקיי."

בהפסקה כל הכיתה שלי באו אליי ושאלו אותי מה המנהלת דיברה אתי.
אפשר לחשוב כאילו דיברתי עם נינט או מדונה, מי ישמע.
אז פשוט סיפרתי להם מה שהיה וזהו. אבל הם חייבים לחקור ולשאול
יותר מדי שאלות וזה כבר נמאס!
אחרי זה נכנסנו לשיעור חינוך. זה סתם שיעור בשביל שהמורה תבלבל
לנו את המוח.
הפעם דיברנו על מוזיקה ואמנות. המורה שואלת אותי: "אבי, איזה
זמרת ישראלית אתה הכי אוהב?"
"נינט..." עניתי.
"אהה, נינט. כן, יש לה קול יפה אבל אני לא סובלת אותה," אמרה.
"זאת דעה שלך."
"ואיזה שיר באנגלית אתה הכי אוהב?"
"Hurt של כריסטינה אגילרה."
"חבל שאני לא יודעת על מה אתה מדבר," ענתה לי.
כמעט באתי להגיד לה: "זה בגלל שאת בת 50 פלוס עם נכדים שרק
קוראת עיתון כל היום ושומעת חדשות, אז איך תדעי מי זאת
כריסטינה?!"
אבל לא אמרתי.

פרק 5

חזרתי הביתה מבית-הספר וכרגיל נכנסתי למיטה לישון.
קמתי בדיוק ב-6, כשאבא שלי חוזר מהעבודה.
ישר הוא נכנס עם כל החבילות והקופסאות שהוא תמיד בא אתן.
אבא שלי עובד במחשבים אז תמיד הוא מוצא כל מיני שטויות להביא
הביתה.
שאלתי אותו: "אבא, מה זה?"
"סתם כלים שאני צריך," ענה לי כמו שהוא עונה תמיד על השאלה
הזאת.
"טוב... אני הולך קצת עם חברים," עניתי.
"טוב, רק תיקח אתך את הפלאפון," אמר.
לאבא שלי לא אכפת שאני יוצא, רק שיהיה לי פלאפון.

הלכתי קצת לקניון עם זיו ועוז. הם רצו לעשות עגיל באוזן, אז
אמרתי שגם אני אעשה אחד.
בדיוק כשהמוכרת באה לעשות לי חור אני קולט מרחוק את חופית, זאת
שאני עובד אתה.
כשסיימתי עם העגיל חיפשתי אותה קצת בזמן שעוז וזיו עשו את
שלהם.
וכשראיתי אותה קראתי לה מרחוק: "חופית, מה קורה?"
"דקה, אני באה," ענתה לי מהצד השני של הקניון. וכשהיא התקרבה:
"מה נשמע, מותק?"
"בסדר. מה אתך, חופית? עם מי את פה?"
"אני עם חברות... עם מי אתה?"
"גם עם חברים," עניתי.
"תגיד, אתה עובד מחר?"
"כן, למה?"
"כי משעמם לי שם לבד נורא..."
"אהה, אל תדאגי. לא תשתעממי מחר," עניתי בחיוך קטן. והיא
החזירה לי חיוך.
"את יודעת שאני מכיר אותך כבר כמה חודשים ואני לא יודע בכלל בת
כמה את?" שאלתי אותה.
"אני בת 19, מאמי, לפני גיוס."
"אהה, יפה. למה את מתגייסת?"
"אני לקרבי, לגולני."
"וואיי, יפה לך!"
"תודה, מותק. יאללה, אני חייבת לזוז, החברות שלי מחכות לי. אז
נראה אותך מחר, מאמי... ביי!"
"ביי, חופית."

"איפה אתה נעלמת? מה קרה, שעות אתה מדבר אתה? יש לך משהו אתה,
אה? אני קולט אותך," ישר זיו מתחיל עם השטויות שלו, ישר שואל
וחוקר.
"מה הקשר? היא עובדת אתי בעבודה," עניתי לו.
"טוב, נו, בוא. אני צריך לקנות עוד חגורה." זיו הוא ילד
סטייליסט ורק בגדים בראש שלו, זה מגעיל כבר.
חזרתי הביתה סחוט מעייפות, אני שונא לטייל בקניון שעות. נכנסתי
למיטה ועוד לא הספקתי לעצום עין וכבר נרדמתי.

פרק 6

קמתי לבית-ספר וכרגיל איחרתי, עוד פעם היו דרמות עם המורה אבל
לא משהו רציני.
אחרי בית-הספר הלכתי ישר לעבודה. כל הדרך חשבתי על חופית שהיא
חמודה ומדהימה.
איזה כיף לה שהיא מתגייסת לקרבי. תמיד רציתי להיות קרבי, זה
היה החלום שלי מאז שהייתי קטן.
אבל כנראה שזה בחיים לא יקרה, משום שאבא שלי לא יחתום לי.
אולי זה יישמע לכם טיפשי אבל יש לי מין קטע כזה שכל בן אדם
שאני רואה או מכיר אני מדביק לו שיר שמתאים לו מהשירים שאני
אוהב.
והשיר של חופית זה "רבות הדרכים". שיר מדהים והוא פשוט מתאים
לה, אין לי מושג למה.
כרגיל הגעתי לעבודה, עבדנו והכול, והיה איזה רגע שאין לקוחות.
"אוף, משעמם לי," אמרה חופית.
"אז דברי, גם ככה אין עבודה," עניתי לה.
"חח... אוקיי, תגיד, זוכר שאמרת לי משהו ובדיוק בא לקוח? זה
היה לפני כמה ימים. מה רצית להגיד לי?"
"אממ... לא זוכר כבר, את האמת. סורי. כנראה שזה לא חשוב,"
עניתי. אין לי מושג למה לא אמרתי לה את מה שרציתי להגיד לה,
אולי בגלל שזה היה אידיוטי.
"אהה, טוב, לא משנה."
"חופית?"
"מה?"
"תגידי, את חושבת שיש אנשים שמוכנים למות בשביל האהוב או
האהובה שלהם?"
"תשמע, זה תלוי איזה סוג של בן אדם, יש אנשים שכן ויש כאלה
שלא..."
"את מאלה שכן או מאלה שלא?"
"אני לא יודעת, למרות שפגעו בי המון זה עדיין לא הגיע לרמה
הזאת של למות בעד האהבה..." ענתה.
ישר חשבתי שהיא אמרה את מה שרציתי להגיד לה אז בעצמה. איזה
צירוף מקרים.
"אהה, הבנתי," השבתי לה.
"טוב, אולי די עם הדיכי הזה? נמאס לי."
"גם לי. יאללה, ספרי משהו משמח."
"אממ, אין לי. תספר לי אתה משהו."
"אממ, מה אני אגיד? את לא מכירה את זה שאין לך פשוט מה
להגיד..." עניתי.
"אין לך מישהי באופק? הייתה לך מישהי?"
"הייתה, היו כמה, אבל תמיד זה נגמר לא טוב או שזה אהבה
נכזבת."
"אהה, הבנתי... תגיד, סתם שאלה, ההורים שלך ביחד או שהם
גרושים? פשוט אתה מדבר רק על אבא שלך אז אני רק רוצה להבין אם
זה בסדר?"
"לא, הם לא גרושים, פשוט אימא שלי נפטרה לפני חודשיים אז בגלל
זה..." הסברתי לה.
"יואו, אני ממש מצטערת, אני לא ידעתי. איזו מטומטמת אני..."
"לא, ממש לא! את לא ידעת. זה בסדר, חופית. את בסדר גמור! אני
מת עלייך," ניסיתי לעודד אותה.
"תודה, מתוק, גם אני." ונחשו מה היה אחרי זה? כאילו עבודה
ברגעים הכי טובים שלך בחיים.
זה פשוט חוק מרפי הכי מרגיז שיש.

פרק 7

למחרת קמתי לבית-ספר, גם איחרתי אבל לא איחור של ממש. יצאתי
להפסקה, ישבתי בספסל, מעשן לי בכיף, כשפתאום אלונה באה לשבת.
"אבי, תגיד יש מצב שאתה עוזר לי בספרות? אני לא יודעת כלום."
"מה לי ולספרות?" עניתי לה.
"אוף, אולי אתה יודע מי יעזור לי?"
"ת'אמת? אין לי מושג."
"טוב, תביא שכטה."
"מה אתך, יש לך מישהי באופק?" שאלה אותי אלונה.
"אממ... אני חושב שיש מישהי, כן..."
"וואלה? מישהי שאני מכירה?"
"לא, היא עובדת אתי, מלצרית."
"אהה, יפה. אל תעשה את הטעות שעשית אתי, אבי."
"אלונה, עזבי. לא מתאים עכשיו," אמרתי.
"למה לא מתאים? אתה יודע שעוד לא יצא לנו לדבר כמו שצריך על כל
מה שקרה אז עם איריס!"
"לא מתאים כי זה היה לפני המון זמן וזה לא ממש חשוב עכשיו."
"אתה יודע כמה אני בכיתי? אני אהבתי אותך מאוד, אבי!"
"גם אני אהבתי אותך, אלונה, אבל הייתי ילד. הייתי פאקינג בן
15, מה ידעתי אז? איריס הייתה לידי במצבים שחשבתי שאת בגדת בי
וזה התפתח, מה לעשות."
"מה, בגלל שהיא נראית יותר טוב ממני?"
"אלונה, את מוזרה היום, אני חייב להודות. את מתנהגת כאילו זה
היה אתמול," עניתי.
"כי ככה אני מרגישה, אבי."
"אם זה היה בטיימינג אחר ולא מחורבן כזה, זה היה יכול לעבוד
מעולה."
"תמיד אפשר לנסות שוב..." ענתה אלונה וקרצה לי.
"את רצינית?" שאלתי.
"מה פתאום, מפגר. סתם צוחקת, יש לי מישהו."
סתם שיחקתי אותה שלא ידעתי שיש לה את יונתן מת"א.
"מה, איזה מישהו ואת לא מספרת לי?"
"סתם איזה יונתן מת"א, חמוד לאללה. הוא מבין אותי, לא כמוך!"
וקרצה לי בצחוק.
"אהה, חחח... טוב, תיהנו," אמרתי בחיוך.
"תודה, מתוק! יאללה, זזתי לי. ביי!"
"ביי, אלונה."

זאת הייתה אחת השיחות המוזרות ביותר שהיו לי בחיים! בחורה
שנפרדתי ממנה לפני שלוש שנים עושה לי קמבאק.
העולם של היום מוזר מאוד.

פרק 8

והגיע שוב יום שישי, היום האהוב עליי, שתכף תבינו למה הוא נהרס
לי.
כולנו יצאנו לפאב הקבוע שלנו בת"א. התיישבנו כולם בשולחן,
מזמינים שתייה.
ולפתע אני רואה את חופית! אמרתי לעצמי: מה לעזאזל היא עושה פה?
תמיד אני צריך לראות אותה מחוץ לעבודה.
ואז היא יושבת לה עם החברות שלה, בכלל לא שמה לב שאני שם.
קמתי רגע לברמן ואמרתי לו: "תגיד, היא קבועה פה, זאתי ששם?"
והוא ענה לי: "לא שהיא זכורה לי מאיפשהו, אולי היא הייתה פה
כמה פעמים."
"אהה, טוב, תודה. תביא לי בירה."
"רק שנייה," ענה לי.
ולפתע חופית מתקרבת אליי ואומרת לי: "היי, אבי. מה אתה עושה
פה?"
"וואיי, חופית. איזה קטע! מה, את קבועה פה?" שיחקתי אותה כאילו
שלא ראיתי אותה לפני כן.
"לא ממש, הייתי פה פעם, מזמן..."
"אההה..."
"מה, איפה אתה יושב? אכפת לך אם אני והחברות שלי נצטרף אליך
ולחברים שלך?"
לא ידעתי מה להגיד לה פה משום שהחברים שלי פשוט סתומים. כמו
שאני מכיר אותם הם בטוח יעשו לי פאדיחות והקשר שלי ושל חופית
ייהרס לגמרי.
"בטח, בטח. בואי ותביאי את החברות שלך..." זאת הייתה הטעות של
החיים שלי.
חופית והחברות שלה מתיישבות וישר זיו מתחיל עם השטויות שלו.
"מה קורה, מותק? מה, את חברה של אבי? כמו שצריך," זיו
התחיל...
"אנחנו חברים לעבודה, חמוד," חופית ענתה לו.
"מה, ואתם לא חרמנים בעבודה ולא בא לכם אחד על השני?" עוז
התחיל גם.
ישר תקעתי בו פרצוף של עצבים ולחשתי לו "סתום ת'פה שלך כבר!"
"תגיד, מה אתה, מפגר? מה אני נראית לך? יאללה, ביי, זזנו,"
ענתה חופית והלכה משם בעצבים.
ואני, כמו תמיד, לא יודע מה לעשות במצבים כאלו, פשוט ישבתי שם
והסתכלתי להם בפנים בעצבים.
"מה אתה רוצה, צחוקים קצת. אבי, מה יש לך?" התחיל זיו.
"אתם פשוט דפוקים! כאילו מה, כואב לכם שיש לי קשר טוב עם
מישהי?"
"מה זה קשור? צוחקים אתה קצת! מה קרה? רגישה זאתי," עוז ענה
שוב.
"עוז, סתום ת'פה. טוב, אין לי כוח, זזתי הביתה. כואב לי הראש.
ביי." והלכתי משם בעצבים, בתקווה שאני אפגוש את חופית ואדבר
אתה ואסביר לה. אבל חופית לא נראתה באופק. בטח נסעה עם האוטו
שלה.

פרק 9

קמתי ביום ראשון לבית-ספר, אבל קודם הלכתי לשיעור נהיגה. נסעתי
טוב והמורה אמר לי שהשתפרתי.
אבל זה לא שיפר לי את מצב הרוח שהיה לי מאז יום שישי.
הפעם לא איחרתי לבית-ספר אפילו בדקה כי היה לי שיעור נהיגה
והוא מוריד אותי ישר בבית-ספר.
יצאתי אחרי השיעור להפסקה כמו תמיד ואז נעמה ודורון מתיישבים
לידי.
"מה נשמע, גבר?" "מה קורה מאמי?" שניהם באותו זמן שאלו אותו
דבר. איזו טלפתיה יש בין השניים האלה.
הם הזוג שאני הכי אוהב. תמיד מסתדרים ביחד כל כך. מה שלי לא
היה עד היום.
"סבבה, הכול אחלה, מה אתכם?"
"בסדר, הכול טוב, ברוך ה'... תגיד, מה שמעתי שהיה ביום שישי?
זיו עצבן אותך? אני אהרוג אותו!" אמר לי דורון.
"לא, עזוב אותך, אחי. שטויות, לא נורא..."
"אני דואגת לך, מאמי. אתה לא נראה טוב. אני מכירה אותך המון
שנים, לא מתאים לך ככה לשבת לבד, ואתה גם חיוור, מה לא בסדר
אתך?" נעמה שאלה.
"נעמה, אני בסדר. אני לא מבין, למה את חושבת שאני לא בסדר? אני
לא חיוור ואני בסדר גמור, תמיד אהבתי את הלבד שלי לפעמים."
"טוב, מותק... אני מקווה שאתה בסדר."
"כן, אחי. כל מה שאתה צריך - תגיד, אנחנו פה," אמר דורון. תמיד
הם מדברים כאילו שהם אחד וזה מה שהכי יפה בהם.
"לא, אני בסדר. אל תדאג לי, אחי. באמת..." עניתי.

חזרתי מבית-הספר לעבודה. כל הדרך חשבתי - מה אני אגיד לחופית?
מה היא חושבת עליי עכשיו? איך אני אדבר אתה בכלל? איך אני
אתחיל את השיחה?
אבל הכול היה לשווא משום שהיא לא עבדה היום.
שאלתי את הבוס "איפה חופית?"
אז הוא ענה לי: "חופית לא עובדת היום, היום תומר עובד, הוא
המלצר..."
התבאסתי. ובסוף המשמרת שאלתי אותו: "אתה יודע מתי היא עובדת?"
אז הוא ענה "מחר היא תהיה פה."
"אני יכול לעבוד גם מחר?" שאלתי.
"כן, בטח, תבוא."
חזרתי הביתה לישון. היה לי יום קשה ומעייף.
ביום למחרת שוב כל הדרך לעבודה חשבתי על חופית, מה אני אגיד לה
וכל זה.
הגעתי לעבודה, המשכנו לעבוד כרגיל ואמרנו גם שלום כרגיל.
וכמו תמיד מגיעה השעה שאין מה לעשות, שאין לקוחות, אז ישבנו
ודיברנו.
"תגידי, חופית, אני מקווה שלא שמת על החברים המפגרים שלי אז
בפאב?" העזתי לשאול.
"זה בסדר, אבי, אני פשוט לא מבינה מה אתה מסתובב אתם? הם לא
ברמה שלך בכלל."
"אני יודע, אני גם ככה לא מי יודע מה מת עליהם..." הסברתי.
"טוב, בוא נשנה נושא, חח..."
"סבבה, על מה את רוצה לדבר?"
"אממ, לא יודעת, האמת."
"איזה מוזיקה את שומעת?" שאלתי.
"אני אוהבת מזרחית ובעברית, אני לא מתה על אנגלית."
"אהה, אני ההפך, אני לא מת על עברית ומזרחית ואוהב אנגלית,
חח..."
"אהה, סבבה, חח..."
אמרנו בסוף העבודה יפה להתראות וכל אחד חזר לבית שלו.
אין לי מושג למה חשבתי שהיא כועסת עליי, כנראה סתם עשיתי מזה
יותר סיפור ממה שזה, כמו שאני תמיד עושה.
הפעם לא יצאתי מהבית אחרי העבודה, פשוט הלכתי לישון ואחרי זה
קמתי לבית-ספר.
בבית-ספר הכול היה כרגיל, יצאתי להפסקה כמו תמיד, ויערה ישבה
אתי. יערה היא חברה טובה של איריס (זאת שבגללה עזבתי את
אלונה...). אין לי מושג איפה איריס היום, אמרו שהיא עברה לבאר
שבע או משהו מהאיזור. את האמת? זה גם לא עניין אותי כל כך.
"מה נשמע, אבי?" שאלה יערה.
"בסדר, הכול טוב. מה אתך?"
"אני אחלהו הכול מושלם."
"אחלה," אמרתי.
"אתה יודע שאיריס תמיד שואלת עליך..."
"זה לא מעניין אותי ממש אבל איפה היא גרה עכשיו?"
"היא עברה לגור באשדוד, בדרום." ידעתי שזה משהו בדרום הארץ.
"אהה, אוקיי," עניתי.
"ולמה היא לא מעניינת אותך אם נפרדת מחברה שלך אז בשבילה?"
"הייתי מטומטם," עניתי בעצבים.
"אבל איריס אוהבת אותך."
"היא לא אהבה אותי אז. שבועיים אחרי שנפרדתי מאלונה היא עזבה
אותי, איך היא אוהבת אותי בדיוק?"
"אתה לא מבין שהיא הייתה צריכה לעבור לגור באשדוד? איך הייתם
נפגשים?" זה היה התירוץ שאיריס אמרה לי תמיד באותו תקופה וזה
די עצבן אותי.
"עוד פעם התירוץ המפגר הזה? לא מוכן לשמוע עוד. די," עניתי
בעצבים.
"חוץ מזה, רק שתדע שהיא רוצה לבוא לבקר."
"יופי, שתבוא בכיף שלה, אבל שאליי היא לא תתקרב," עניתי.
"חבל שאתה כל כך אנטי, אבי, היא נהייתה פצצה לא נורמלית..."
"יופי לה, היא לא מעניינת אותי אני מסביר לך. חוץ מזה, מה כולם
נזכרו בזה? זה היה לפני פאקינג שלוש שנים! את מי זה אמור
לעניין בכלל?"
"אהבה אף פעם לא נגמרת, אבי, ומישהו אמר לי את זה פעם, מעניין
מי זה? אהה, אבי, זה אתה, איזה קטע," ענתה לי יערה בציניות.
"אמרתי שאם זה נגמר יפה אז תמיד יהיה איזה רגש בראש לאותו אדם,
אבל אתי ועם איריס זה נגמר בקטסטרופה."
ולפתע מסתבר שאלונה הייתה מאחורה מבלי ששמתי לב.
"אם זאת הייתה כזאת קטסטרופה אז למה עזבת אותי אז, אבי?" דיברה
אלונה מאחור.
"אלונה, זה לא עניין שלך, אני מדברת עם אבי עכשיו לבד. חטטנית,
דחפי ת'אף שלך למקום אחר," ענתה לה יערה בכעס.
"סתמי ת'פה הג'ורה שלך, יא מגעילה אחת," השיבה לה אלונה.
"נו, די כבר, נמאס לי! זה היה מזמן וזה כבר לא מעניין אותי אז
תעזבו אותי כבר! אוף," אמרתי בעצבים והלכתי משם.

פרק 10

מאוד מוזר לי שפתאום כולם נזכרו בסיפור הענתיקה הזה שהיה לפני
כל כך הרבה זמן. בטח בגלל שכולם שמעו שאיריס רוצה לבקר אותי.
איריס היא הילדה הכי אגואיסטית שאני מכיר ובן אדם הכי קר שאי
פעם פגשתי.
אני לא מאמין שיכולתי לעזוב את אלונה בשביל הדבר הזה. כנראה
היופי מסנוור.
למרות שאלונה הייתה מהממת. אבל לאיריס יש לה את זה פשוט וזה מה
שמטעה בה.
חזרתי הביתה וכל היום חשבתי על זה שאיריס צריכה לבוא לבקר
אותי, מה אני אגיד לה? אני עדיין אוהב אותה בכלל? מעניין איך
נראית? האופי שלה השתנה אולי?
המון שאלות הציפו אותי אחרי ששמעתי שהיא באה לבקר.
אבל אמרתי לעצמי, אבי, אתה לא ראית אותה שלוש שנים, מאיפה לך
לדעת את כל הדברים האלה?
יכול להיות שהיא נשארה גם אותו אדם, צבוע ומגעיל. הכול יכול
לקרות.
וישר נזכרתי בשיר של נינט - "הכול יכול לקרות". תמיד אני אוהב
להתאים שירים למצב שבו אני נמצא. זה איזה קטע שלא עוזב אותי
ותמיד זה היה בתוכי.
ביום למחרת בבית-ספר כרגיל נכנסתי לכיתה, המורה לא הייתה ואף
תלמיד לא היה בחדר. חיפשתי את כולם אבל לא מצאתי אף אחד בשום
כיתה.
הלכתי למזכירות לשאול איפה י"ב4 לומדת, אבל המזכירה ענתה לי
"אתה בשביתה, חמוד," וגיחכה מעט.
חזרתי הביתה בבאסה. יכולתי להמשיך לישון, להשלים את כל שעות
השינה שחסרות לי.
מי החליט בכלל שיש שביתה? למה לא הודיעו לי על זה כלום? לא שזה
לא טוב.
שביתות לפעמים מרגיעות ונותנות רגע של שקט בחיים.
בדרך הביתה פגשתי את אלונה.
"היי, אבי, מה נשמע?"
"בסדר, הכול טוב, מותק. מה אתך?"
"אחלה, חמוד. מה, לא ידעת שיש שביתה?"
"לא, אל תשאלי, סתם באתי..."
אלונה גיחכה קצת.
"אבי, אני יכולה לשאול אותך משהו?"
"בטח, שאלי, אני לא נושך," צחקתי קצת.
"אומרים עליך שהיו לך הרבה חברות אבל אף פעם לא אהבת אותן
באמת..."
"את היית חברה שלי. מה את אומרת, אני לא הענקתי לך אהבה?"
"בכמה חודשים המסכנים האלה שהיינו ביחד... אממ, לא, אני לא
הרגשתי ממש את האהבה שלך. אתה אדם סגור, אבי."
"אלונה, אנחנו צרכים לדבר כמו שצריך בארבע עיניים ולא ליד
בית-ספר. מה דעתך היום ב-8 בקפה הלל?"
"אוקיי, אני אגיע... דיר באלק אתה מאחר לי!"
"אל תדאגי, אני כבר לא מאחר."
"כן, אבי, שמענו עליך..." אמרה אלונה בצחוק.
"אוקיי, אני זזתי. אני אהיה אתך בקשר, ביי," אמרתי.
"ביי, אבי."

פרק 11

חזרתי הביתה וחשבתי אם ללכת לישון בכלל עם כל המחשבות שהיו
לי.
חשבתי לעצמי: "אבי, מה אתה אידיוט? אתה קובע דייט עם האקסית
המיתולוגית שלך?" זאת אומרת, מה אני כבר אגיד לה? אין לי מה.
סתם כי לא היה לי כוח לדבר אתה באותו רגע והיה בא לי לצאת לקפה
בערב.
אבל עכשיו נדפקתי כי אין לי מה להגיד לה.
הגיע 8 בערב והתחלתי להתארגן ויצאתי לי.
פגשתי את אלונה בפתח, כרגיל לבושה מדהים, מטופחת, בקיצור לא
השתנה מאז.
"היי, אלונה, מה נשמע?"
"היי, אבי, שוב איחרת!" אמרה אלונה בעצבים.
"עכשיו 8 ורבע..." ניסיתי להרגיע אותה.
"טוב, לא חשוב. בוא ניכנס כבר. הזמנתי שולחן למרות שאתה הגבר
פה אבל לא חשוב."
"חחח... תודה בכל זאת," גיחכתי.
ישבתי והזמנו לנו קפה לכל אחד.
הייתה מין שתיקה כזאת של תחושה של שיחה לעומק.
ואז אלונה אמרה: "נו, אבי, על מה אתה רוצה לדבר?"
"אני רוצה להסביר לך שאני כן מסוגל להעניק אהבה למישהי."
"היי! אבי, עד לפה. יש לי מישהו, זה לא אשמתי שעזבת אותי בשביל
הפרה הזאת."
אמרתי לעצמי: "עלק פרה, יש לאיריס גוף משגע שאין להרבה בנות
בגיל הזה."
"לא התכוונתי בקטע כזה, אלונה. התכוונתי שתשאלי משהו שרצית
לשאול ואני אסביר את עצמי, יותר מזה אני לא יכול לעשות."
הסברתי את עצמי.
"אז שאלתי אותך בבוקר, שאומרים שאתה לא יודע להעניק אהבה
למישהי."
"אני דווקא כן יודע. לשרון הענקתי אהבה, תשאלי אותה."
"דווקא שאלתי אותה, אבי."
"דיברת עם שרון? באיזו חוצפה?"
"היא אמרה שהיית פשוט אדיש ולא אהבת אותה כמו שהיא אותך."
"שרון, קודם כול אני עזבתי אותה כי היא פשוט הייתה משתרללת עם
בנים אחרים, אז מה את מצפה ממנה?"
"אני מצפה שתענה לי למה אתה לא מסוגל להעניק אהבה למישהי?"
"כנראה עדיין לא התאהבתי באמת."
"אה באמת? אז מה אני הייתי בשבילך? אהבתי אותך חד צדדי?"
"אהבתי אותך אבל כנראה לא כמו שכולן מצפות ממני."
"אהה, הבנתי אותך."
"אחלה," עניתי.
"יש לך מושג כמה אני בכיתי אז? בכיתי כמו ממטרה! ההורים שלי לא
הבינו מה קרה לי, שאלו אותי מה קרה ואני פשוט לא עניתי להם."
מפה פשוט לא ידעתי מה להגיד לה. אבל כמו תמיד היה לי שיר
שהתאים לסיטואציה "Big Girls Don't Cry" של פרג'י. שיר אמיתי
כזה, נכון.
אבל כמו תמיד לא אמרתי מה אני באמת חושב ופשוט אמרתי לה: "אני
מצטער שזה יצא ככה, הייתי טיפש. לא הייתי צריך לעזוב אותך
בשביל איריס, היא אישה מגעילה."
"סוף סוף יש משהו שאנחנו מסכימים עליו."
"אבל מה פתאום נזכרת בזה? עבר כל כך הרבה זמן..."
"טוב, אני אגיד לך למה. פשוט שמעתי שאיריס חוזרת לעיר בקרוב."
"נו, מה זה אמור לעניין אותך? לך יש את יונתן, אני פנוי
בינתיים, אז איפה פה הבעיה?"
"אתה לא מבין שהאישה הזאת מכניסה אותי לזיכרונות רעים שעושים
לי צמרמורות בכל הגוף?"
"קצת נסחפת, לא?"
"ממש לא! היא כמו קרואלה דה-וויל האישה הזאת, מכניסה אותך
לפאניקה. אישה קרה ומגעילה."
"ויפיפיה אמיתית, את חייבת להודות?" זה היה קצת לא במקום.
"כן, היא יפה, אבל היא בן אדם מכוער מבפנים."
"צודקת," עניתי.
"אם אני צודקת אז למה עזבת אותי בשבילה?"
"אמרתי לך כבר מאה פעם, פשוט הייתי בן אדם עיוור, לא ידעתי מה
היא ואיך היא."
"אהה, הבנתי אותך..."
"טוב, סיימת את הקפה שלך?"
"כבר אתה רוצה להתחפף מפה? כל כך לא טוב לך אתי?"
"לא, פשוט קבעתי עם חברים, אני ממהר."
"אהה, טוב, אז ביי, מאמי. נהיה בקשר."
"אוקיי. ביי, אלונה..."

אמרתי ויצאתי משם. לא באמת קבעתי עם חברים, פשוט חשבתי לעצמי
שאם אשב שם עוד דקה אני אתפוצץ!
אני לא אוהב לדבר שיחות עליי, אני מרגיש כאילו עושים לי ביקורת
חיים או משהו ואני ממש סובל מזה.
אבל הבנתי מהשיחה הזאת משהו מאוד חשוב.
כנראה באמת עדיין לא התאהבתי באמת.
אבל איכשהו תמיד בזמן האחרון כשמדברים אתי על אהבה אני נזכר
בחופית מהעבודה.
כל כך מקסימה, עדינה, חכמה, מותק של בחורה.
ממש קיוויתי שיהיה בינינו משהו, אבל עם הביישנות שלי בקטעים
כאלה, אני לא מאמין שזה יקרה.
היא עוד מעט מתגייסת, יהיו לה הרבה חיילים, מה היא צריכה אחד
כמוני.

פרק 12

קמתי לבית-ספר עם כאב ראש היסטרי! לא הצלחתי להתרכז ולא לחשוב
לשנייה אחת.
לפעמים מצאתי את עצמי חושב על חופית. בזמן האחרון אני חושב
עליה המון.
אני לא יודע אם זה טוב או לא כי אני לא יודע עדיין אם היא רוצה
אותי, או אם יש בינינו איזשהו סיכוי.
בהפסקה הלכתי לקיוסק לאכול טוסט. ודורון ונעמה הצטרפו אליי.
ישבנו, אכלנו, צחקנו, ואז ישר נגמרה ההפסקה. תמיד ההפסקה נגמרת
כשכיף, זה פשוט חוק מרפי.
אני העדפתי לא להיכנס לאותו שיעור, הייתי עייף מדי וכאב לי
הראש נורא. אז פשוט נשארתי בחוץ על הספסל.
ובאותו נקודה קרה משהו שפשוט שינה לי את החיים. לפחות לאותה
תקופה.
כאשר אני יושב וחושב לעצמי כל מיני מחשבות, לפתע נכנסת
לבית-ספר מישהי. בהתחלה לא זיהיתי אותה מרחוק.
ואז היא מתקרבת ומתקרבת, וככל שהיא יותר התקרבה שמתי לב שזאת
איריס!
הייתי בהלם. למרות שידעתי שהיא מתכוונת לבוא לביקור, בחיים לא
האמנתי שהיא תבוא לבית-ספר שלי!
משהו פה היה לא הגיוני וכבר התחלתי לחשוב שאני מדמיין לי.
אבל ככל שהיא מתקרבת עוד ועוד פשוט זה היה נראה לי כל כך נכון
ואמיתי.
כל כך חבל שלא נכנסתי לכיתה. כרגיל, איזה חוק מרפי שנפל עליי
כמו תמיד.
היא נהייתה יפה אפילו עוד יותר, היא נהייתה גבוהה, היא צבעה
לחום, היה לה בלונד, חום עם פסים זהובים יפים.
וכרגיל מלובשת יפה מתמיד, דופקת הופעה. ממש פצצה לא נורמלית!
השיר שמתאים לה זה השיר של כלא 6 - "לא יכול להוריד ממך את
העיניים".
אבל הגיע איזה רגע שאמרתי לעצמי "רגע, אבי, אתה כבר לא זוכר
שהיא יצאה אתך מגעיל? ושיש לה אופי דפוק ושהיא בן אדם קר
ומגעיל ואנוכי שחושב רק על עצמו?"
אז למה אני כל כך מתלהב מלראות אותה? לא היה לי מושג מה עובר
עליי. ולפתע היא מתקרבת אליי ממש קרוב ואומרת לי:
"אבי? וואיי, אני לא מאמינה! אתה אבי, וואי כמה שנים! אבי, מה
שלומך? מה אתך, מתוק?"
פתחה נאום פתיחה הכי מפגר שאי פעם ראיתי! היא פשוט שיחקה אותה
שאני לא יודע שאמרו לי שהיא באה לביקור.
"בסדר, איריס, מה שלומך?" עניתי באדישות בכוונה.
"זה מה שאתה אומר לי אחרי שלא ראית אותי פאקינג שלוש שנים?!"
ענתה איריס עם העצבים הרגילים שלה, חושבת שהכול מגיע לה.
בקיצור, היא בכלל לא השתנתה!
"מה את עוד רוצה שאני אגיד לך, איריס? אמרתי לך מה נשמע... מה
ציפית, שאת תבואי, תשחקי לי אותה כאילו אני לא יודע שאמרת
ליערה להגיד לי שאת באה לביקור ועוד אני אפתח בריקודים
לכבודך?!" עניתי.
"מה יש לך? למה אתה מדבר אליי ככה אחרי שלא ראית אותי מלא
זמן?"
"אני חושב שמיצינו, איריס, פשוט מיצינו. אבל באמת לא מבין למה
את באה מאשדוד עד לפה?" הגעתי לשאלת השאלות.
"את האמת? פשוט חבר שלי גר פה, נפרדתי מהקודם שלי ומהקודם קודם
קודם שלי, אתה לא מכיר אותם... אז באתי לבקר את חבר שלי וגם
אותך באותו זמן."
באותו רגע חטפתי עליה עצבים. "אההה, אז למה את אומרת ליערה שאת
באה לבקר אותי? תגידי, מה אני נראה לך, מטומטם?! תחשבי קצת
בהיגיון, איריס... שאת תבואי מהדרום עד לפה בשבילי? לא יכולתי
להאמין לזה."
"אבל באמת אתה חשוב לי ורציתי לבוא לראות מה שלומך... שמעתי על
מה שקרה לך עם אימא שלך לפני חודשיים, אני ממש מצטערת לשמוע...
באמת, כל דבר שאתה צריך אני פה."
"אני לא צריך ממך כלום, איריס, לכי לחבר שלך ותעזבי אותי בשקט!
רק חרא אכלתי ממך, די!"
"אהה, רק חרא, אבי? כי אני לא זוכרת שכשהיינו ביחד היה חרא."
"היינו ביחד כולה שבועיים, מותק שלי! ואחרי זה הצטערתי על זה
שעזבתי את אלונה בגללך לכל החיים! את מבינה בכלל מה עשית לי?
אני ויתרתי על מישהי שאהבתי בגללך, ואותך זה לא עניין בכלל,
אני אוויר!"
"אני מצטערת שעזבתי אותך, פשוט עברתי לאשדוד ו..." קטעתי את
דבריה.
"די כבר עם הבולשיט, איריס, די! כל הזמן אותו תירוץ, נמאס לי
כבר לשמוע!"
"זה לא תירוץ, זאת האמת!" מנסה שאני אאמין לה.
"טוב, טוב, אז מה את רוצה ממני עכשיו? פרס?" שאלתי בציניות.
"סתם להיות אתך בקשר, מה זה אסור?"
"אתך אי אפשר לדעת כלום, מה את זוממת כבר, יא נחשה?!"
"ככה אתה חושב עליי, אבי, שאני נחשה?" התחילה איריס עם התמימות
שלה כמו תמיד.
"לא חושב כלום, פשוט לא בא לי להיות אתך בקשר, יש לי מישהי על
הכוונת."
"ומי אמר שזה צריך להיות קשר רומנטי?"
"לא רוצה אתך קשר, את לא מבינה עברית? את שטן!"
"טוב, אני מצטערת שבאתי בכלל," אמרה איריס והתחילה ללכת.
"איריס... נו, בואי שנייה," אמרתי לה כדי לא לפגוע בה.
"מה אתה רוצה, אבי? לפגוע בי עוד? לדרוך עליי עוד כמה פעמים?
מה?"
"נו, מצטער, את לא שטן, פשוט פגעת בי אז."
"אהה, תודה באמת שאתה מאשר לי שאני לא שטן!" ענתה איריס
בציניות.
"נו, מצטער, איריס. אל תעשי את זה יותר ממה שזה, היה בינינו
משהו לפני שלוש שנים! די, דפדפי הלאה..."
"אני דפדפתי, חמוד, ואני באה אליך ורוצה לחזור להיות בקשר ואתה
מדבר אליי כמו איזה נעל שלך!"
רציתי להגיד לה שהיא באמת נעל שלי. אבל המסכנה גם ככה נפגעה.
"לא נעל שלי, אבל אני בקטע של מישהי עכשיו."
"טוב, אם אתה רוצה אותי אתה יודע איפה למצוא אותי."
"איפה בדיוק? באשדוד?!" עניתי בציניות.
"לא, בנייד."
"אהה, ונשארת עם אותו נייד שלוש שנים? חשבתי שכבר יש דור
שלישי, לא?" עניתי שוב בציניות.
"חה חה חה, אני מתה, נשפכת מצחוק, קח את הנייד שלי..." והיא
נתנה לי את המספר שלה.
"טוב, אני זזתי, מחכים לי. מה לעשות, העסק קורא לי, סורי."
"איזה עסק בדיוק?"
"אני קוסמטיקאית! גם פה בפ"ת."
"אהה, יפה לך."
"יאללה, ביי, אבי. תהיה בקשר."
"ביי, איריס."

פרק 13

השיחה הזאת הייתה הכי מוזרה שהייתה לי בחיים.
כמה ציניות, כמה חארטה בשיחה אחת! הבחורה בכלל לא השתנתה,
נשארה אותו טיפוס!
תמיד איריס הייתה מפונקת. ממש פרינססה אמיתית, אבא שלה שוחה
בכסף, לא חסר לה שום דבר בחיים, אז היא חושבת שהיא יכולה לבוא
ולעשות מה שבא לך ולשחק ברגשות של אנשים.
מישהו צריך ללמד את הבחורה הזאת שהחיים זה לא ככה ולא כולם
נולדו עם כפית זהב כמוה, ושלאנשים יש רגשות וצריך להתחשב בהם!
ואי אפשר לעזוב מישהו ואחרי שלוש שנים לבוא אליו ולהגיד לו בוא
נחזור להיות בקשר.
ככל שאני מתבגר יותר אני מרגיש שהחיים פשוט עושים ממני צחוק
שזה לא ייאמן בכלל!
חזרתי הביתה, נחתי קצת וטסתי לעבודה.
בעבודה הכול היה כרגיל. עבדנו ודיברנו, אני וחופית. בכל פעם
שאני מדבר אתה מחדש אני מתפלא כמה היא מותק של בן אדם.
"אבי, אז ספר משהו... מה חדש אצלך?"
"אני? שום דבר מיוחד, חוץ מזה שהיום ראיתי את האקסית שלי מלפני
שלוש שנים, והקטע הוא שלא ראיתי אותה שלוש שנים ופתאום היא
מופיעה לי עם כל הפוזה שלה וכל ה..."
"ווהוו והוו, תירגע, אבי. תנשום עמוק ותספר מההתחלה, לא הבנתי
כלום," קטעה אותי חופית מרוב מהירות ומהדיבור העצבני שלי.
"אוקיי, אז ככה: הייתה לי חברה בכיתה ט'. קראו לה אלונה. היינו
ביחד איזה כמה חודשים, אבל אז איריס הגיעה, ועם היופי שלה היא
פשוט סנוורה אותי. אז עזבתי את אלונה בשביל איריס. וזאת הייתה
הטעות הכי גדולה שעשיתי כל החיים שלי! אחרי שבועיים היא נסעה
לאשדוד ונפרדה ממני. פשוט שיחקה בי, השתמשה בי. ואז כבר היה
מאוחר מדי ואלונה הייתה פגועה מדי ממני. ועכשיו אחרי שלוש שנים
חברה שלה יערה אומרת לי שהיא באה לבקר אותי. והיום היא הגיעה
לבית-ספר שלי בלי שום בושה ושיחקה אותה  כאילו היא לא ביקרה
אותי בכוונה. שתביני לאיזו רמה הבחורה הזאת הגיעה..."
"ווי, חתיכת סיפור. אפשר להוציא מזה אוסקר, אולי תהיו
מיליונרים, אתה איריס ואלונה," אמרה חופית בגיחוך.
"זה לא מצחיק, אני לא יודע מה לעשות עכשיו," אמרתי.
"סתם, אני מצטערת. אין לך כל כך מה לעשות פה. תמשיך לחיות את
החיים שלך."
"זה לא כל כך פשוט, חופית, יש פה כל כך הרבה רגשות... אלונה לא
סובלת את איריס, היא לא מסוגלת לראות אותה. היא משווה אותה
לקרואלה דה-וויל."
"טוב, זה טבעי. היא לקחה לה את החבר."
"כן, אבל זה מה זה מסובך. אוף, למה האיריס הזאת הייתה צריכה
להופיע פתאום באמצע החיים, למה? זה רק אני והמזל שלי."
"די לדבר שטויות, אבי. שום בעיה אין לך. שתבוא, איריס, מה אכפת
לך? אתה עוד אוהב אותה?"
"אני לא יודע מה אני מרגיש, מצד אחד אני שונא אותה מצד שני היא
יפה מאוד." כמו טמבל אמרתי את זה לחופית. במקום להגיד לה: "את
יפה, חופית, את מהממת, אני אוהב אותך!"
"תדע לך שיופי זה לא הכול בחיים, יש יפים ויפות שהם מכוערים
מבפנים," ענתה לי חופית.
"כן, וזה בדיוק מה שהיא, את מבינה? היא בן אדם קר ומגעיל,
אנוכית, אין מה לאהוב בה בכלל."
"נו, אתה אמרת בעצמך את התשובה לעצמך."
"את בחורה חכמה, חופית, לא פגשתי עוד כמוך."
"תודה, אני כבר מתחילה להסמיק, חח..." אמרה חופית בגיחוך.
"לא, באמת, חופית. בתקופה האחרונה היית שם בשבילי וזה ממש עוזר
באמת... תודה," אמרתי לה בחיוך.
"זה בסדר, חמוד, קטן עליי!"
ואז פשוט אמרתי את זה: "חופית, רוצה לבוא אתי בהזדמנות לאיזה
בית קפה או פאב?"
"כן, בטח, בכיף, אבי. תגיד לי מתי, תיתן לי צלצול. יש לך את
הטלפון שלי. ואני אגיד לך מתי אני יכולה, סבבה?"
"אחלה, חופית, אני אתקשר..."
אמרנו יפה שלום וכל אחד חזר הביתה.

פרק 14

איזה כיף שהיא אמרה לי שסבבה. הרגשתי קצת יותר טוב מכל הדברים
שעברו עליי בתקופה האחרונה.
סוף סוף מתפתח לי קשר עם מישהי שאני באמת חושב שאני אוהב
אותה.
זה קצת טיפשי שאני בן 18 ועוד לא הרגשתי מה זאת באמת אהבה.
אולי פשוט לא הייתה לי את המישהי הנכונה. אבל נראה לי שחופית
היא האחת. מין תחושת בטן כזאת.
אחרי העבודה חזרתי הביתה ומי מחכה לי בחדר? איריס... תמיד היה
לאיריס טיימינג מחורבן.
"היי, אבי, מה שלומך?"
"איריס, מה את עושה פה?"
"מחכה לך... סתם היה בא לי לראות אותך."
"נו, את רואה אותי עכשיו..."
"תגיד, זה כיף לך שאתה ככה פוגע בי? זה עושה לך טוב על הנשמה?
או שפשוט אתה מתנקם בי על זה שעזבתי אותך?"
"לא מתנקם ולא כלום, פשוט אני באמת לא מבין למה חזרת אחרי שלוש
שנים שלא ראיתי אותך. בטח יש לך אינטרס, זה לא סתם, כמו שאני
מכיר אותך."
"אז כנראה שאתה לא מכיר אותי... סורי."
"טוב, את יכולה ללכת לחבר שלך כי אני עייף ואני אחרי העבודה
והיה לי יום קשה אז בבקשה."
"אתה מגרש אותי עכשיו כאילו?"
"לא מגרש, מבקש יפה שתלכי כי אני עייף..."
"אולי אני אשאר לישון אצלך?"
"איריס, תרגיעי! מתחיל לי קשר עם מישהי ואני לא רוצה אותך
בחיים שלי עכשיו, לא מתאים לי."
"לא בקטע כזה! טיפשון. סתם להישאר לישון לידך."
"לא בא לי בטוב, סורי..."
ואז היא פשוט התחילה לבכות. כרגיל ההצגות הדפוקות של איריס. זה
כבר עולה לי על העצבים.
"מה קרה, למה את בוכה?"
"כי חבר שלי עזב אותי אתמול... אומר שהוא לא אוהב אותי יותר."
פה זה כבר היה יותר מדי.
"אהה, את מרגישה מושפלת? את מרגישה שזרקו אותך, נכון? שניצלו
אותך?" עניתי לה בשיא הציניות.
"אתה לא יכול להיות טיפה רגיש יותר? לא ביקשתי משהו מי יודע
מה, טיפה!"
"קוראים לזה צחוק הגורל, איריס... זה נקרא אנושיות וכדאי שתקני
לך בקניון את הדבר הזה שנקרא אנושיות, לא יזיק לך קצת."
"אבל אין לי איפה לישון! אבי, אין לי גם אוטובוס לאשדוד עכשיו,
אני מתחננת בפניך."
אוקיי, לא יכולתי להשאיר את המסכנה לבד.
"טוב, את יכולה להישאר. אני כבר מכין לך את המיטה."
הרגשתי קצת דפוק שאני מזמין את חופית לדייט ואז ישן עם איריס.
לא קרה כלום בלילה. את האמת? גם לא נראה לי שהיא רצתה. אבל זה
לא הכי עניין אותי, אני בעניין של חופית עכשיו.
אמרתי לעצמי בלילה שאני אדבר עם איריס בבוקר שהיא חייבת לחזור
לאשדוד. לא הייתה לי ברירה.
בבית-ספר כשיצאתי להפסקה שרון יושבת לידי ומתחילה לדבר אתי.
אהה, ודרך אגב, השיר שמתאים לשרון זה "לס מואה טמה". שיר יפה
מאוד.
"אבי, מה שמעתי? יש לך הרבה בנות מהצד וזה," תוקפת אותי שרון.
"מה? ממי שמעת את זה בדיוק?"
"לא יודעת, כולם מדברים על זה, במיוחד זיו ועוז החברים שלך, אז
מן הסתם אני אאמין להם כי הם חברים שלך."
"אהה, זיו ועוז אמרו לך, הבנתי..." אמרתי בכעס.
"אל תכעס, אבי, זה לא בקטע רע, רק בקטע טוב."
"מה טוב בזה?! מרכלים עליי מהצד ואני לא יודע."
"לא מרכלים, פשוט..." קטעתי את שרון באמצע.
"עזבי, שרון, אני זז לכיתה. נמאס לי מכולם ומהכול!" אמרתי
והלכתי.

כשחזרתי הביתה איריס חיכתה לי בבית. כרגיל, עלוקה!
"איריס, אנחנו צריכים לדבר," אמרתי לה.
"אני יודעת, גם אני רוצה לדבר אתך, מותק."
"בואי שבי, איריס."
"זה משהו רציני? אני מקווה שלא?" נלחצה איריס.
"לא, לא רציני." ניסיתי להרגיע אותה.
"אוקיי, אז שוט. מה אתה רוצה לדבר?"
"תראי, אני יוצא עם מישהי ואני לא יכול שתמשיכי לגור אצלי
בבית, אם אין לך איפה לגור את יכולה לחזור לאשדוד לווילה שלך,"
יש לה ארמון יותר נכון, אבל לא חשוב.
"אהה, הבנתי אותך..." אמרה איריס עצובה.
"אל תהיי עצובה, מאמי. פשוט אין לי ברירה. תביני שהקשר שלי אתה
חשוב לי..."
"אבל אתה חשוב לי, אתה לא מבין את זה שאני אוהבת אותך, טיפש
אחד!" ואז התחילו הדמעות המזויפות של איריס... שזה כבר אולד
פשן (ישן).
"ממתי את אוהבת אותי בכלל?! ווהוו, את מתחילה לבלבל אותי עכשיו
לגמרי, איריס! תירגעי ומהר. לא יכול להיות שבגלל שחבר שלך זרק
אותך ואני זה שהייתי בסביבה הקרובה שלך אז ישר קוצפים עליי. זה
לא עובד ככה, איריס. מצטער."
"אוקיי, הבנתי. אני אלך לתחנת אוטובוס."
"טוב, אני אלווה אותך לשם."
הלכתי ללוות את איריס לאוטובוס, לפחות להגיד לה שלום.

פרק 15

ואיך שהגיע האוטובוס איריס מתקרבת אליי ואומרת לי:
"נראה לי שצריך להיפרד, אבי..."
"כן, כנראה..."
"טוב, אז ביי, מאמי. אני אתגעגע אליך ותמיד תדע שיש אצלי פינה
חמה בשבילך בלב..."
"כן, אני יודע, איריס. תודה..."
התחבקנו ובכל פעם כשבאתי לזוז היא לא נתנה לי והמשיכה לחבק.
ופתאום מרחוק אני רואה את חופית יורדת מהאוטובוס שחזר מבאר
שבע, מסתכלת עליי מחבק את איריס.
לא ידעתי מה היא תגיד... איך היא תגיב.
היא פשוט התקרבה אליי ואמרה לי: "אבי, לא שיש לי מה להיות
עצבנית עליך, באמת שלא... אבל למה אתה מזמין אותי לדייט? בשביל
מה? בשביל לשחק לי ברגשות? מצטערת, כבר שיחקו לי בהם. ביי."
"חכי רגע, חופית. זה לא מה שזה נראה... היא פשוט נוסעת!"
צעקתי... אבל זה לא עזר.
כרגיל החיים שלי נדפקים בכל פעם מחדש.
ישר פניתי לאיריס אבל איריס כבר עלתה לאוטובוס ונופפה לי לשלום
דרך החלון ואמרה לי: "אבי, אל תשכח שאני מתה עליך!"
לא עניתי לה מרוב כעס ובלבול הלכתי לפאב הקבוע שלי לבד, רק אני
ועצמי.
המחשבות אכלו אותי מבפנים.
והשיר שמתאים לסיטואציה הוא "The End of the World".
אני יושב ואומר לעצמי למה דווקא השיר הזה? וכן, מצאתי את
התשובה...
סוף העולם כי חופית לא אוהבת אותי יותר... כך אומר השיר חוץ
מהמילה חופית.
ישבתי לי שם מתוסכל לגמרי. ישבתי ובכיתי לעצמי לבד.
כשיצאתי מהבר פתאום ראיתי את אלונה.
"אבי, מה קרה לך? למה אתה ככה מדוכא?"
"סתם, שתיתי יותר מדי..."
"לא זה לא זה. אבי, קרה משהו, אני מרגישה את זה..."
סיפרתי לה את הסיפור שלי. אלונה תמיד ידעה להקשיב.
אבל הפעם רק זאת הייתה התגובה שלה: "אני לא מאמינה שהיא הייתה
בפתח תקווה ולא ראיתי אותה! איזה יופי." אבל שנייה אחרי זה היא
אמרה: "אופס, סורי, מותק... אל תבכה, יהיו עוד בנות, אל
תדאג."
"אבל היא הייתה מיוחדת, אלונה. כזאת יפה, נשמה טובה היא. אני
לא מתכוון לוותר עליה עכשיו."
"אז אל תוותר, אבי! תלך עם הלב שלך... אם אתה רוצה אותה עדיין,
תלך אליה, תגיד לה את זה... רק הלב אומר את האמת, תאמין לי,"
אמרה לי אלונה, תמיד כזאת בטוחה בעצמה. כזאת אמיתית וכנה.
"תודה, אלונה, את נשמה טובה. למה עזבתי אותך? את כל כך מותק."
"די, אבי, נו, אני אסמיק!" אמרה וצחקה.
"בוא, אני אלווה אותך הביתה."
"חחחח... הצחקת אותי. זה אמור להיות ההפך, לא?" אמרתי בגיחוך.
"כן, אבל לא אם הגבר שיכור."
"אההה, הבנתי אותך," ואז צחקנו. בדיוק כמו פעם.

וחזרתי הביתה והלכתי לישון.
כל הלילה חשבתי איך זה שאותה בחורה, איריס, הורסת לי כל פעם
מחדש עוד מערכת יחסים ועוד אחת ועוד אחת.
ואיך היא מעזה להגיד לי שהיא אוהבת אותי בכלל? ידעתי שהיא לא
באמת אוהבת אותי.
היא אוהבת מה שנוח לה לאותו רגע, כזאת איריס. אני לא מבין בכלל
למה חשבתי שהיא השתנתה.
אנשים כנראה לא משתנים אף פעם. איריס היא פשוט בן אדם רע
מטבעו! אמרתי לעצמי.
השיר שמתאים לי למצב שבו אני עכשיו הוא "ים של דמעות".

פרק 16

בבוקר למחרת לא הלכתי לבית-ספר, המשכתי לישון. הייתי עצוב מדי
ולא הייתי מסוגל לראות אנשים.
למרות שלעבודה דווקא כן הלכתי יותר מאוחר. אבל חופית לא הייתה
שם.
שאלתי את הבוס שלי: "מה קרה לחופית, איפה היא?"
"היא התקשרה להגיד לי שהיא מצאה מקום עבודה אחר ושהיא מתפטרת,"
ענה לי. באותו רגע הרגשתי שחור על הנשמה שלי.
"יש לך אולי את מספר הטלפון שלה?"
"כן, אתה יכול לקחת משם, אבל אל תגיד שזה אני שהבאתי לך!"
"אוקיי, תודה, ברור שאני לא אגיד..."
המשכתי בעבודה, ולקחתי אחרי העבודה את המספר.
חזרתי הביתה וחששתי אם להתקשר. חשבתי וחשבתי והטלפון ביד שלי
ולא הצלחתי להתקשר אליה.
לא היה לי מה להגיד לה.
אבל בסוף התקשרתי. אמרתי לעצמי - אבי, מה כבר יהיה אם תתקשר?
במקרה הכי גרוע מה כבר יכול לקרות?
ואז ראיתי שזה לא נורא כל כך.
התקשרתי... חיכיתי שחופית תענה לי.
ואז עלה לי בראש רעיון מקורי. אמרתי לעצמי רק שתענה כבר!
ופתאום קול עונה לי "הלו?"
ואז פתחתי ברעיון שלי: "רבות הדרכים לאהוב אותך, ארוכה ביותר
הדרך לשכוח..."
"אבי? זה אתה?"
"אהא..."
"מה אתה רוצה?"
"אני אוהב אותך!" עניתי בהתלהבות.
"אתה לא אוהב אותי, אבי, זה בראש שלך."
ואז שוב אני והרעיונות הטיפשיים שלי: "מי אוהב אותך יותר ממני?
מי מצחיק אותך כשאת עצובה? עד מתי תהיי שלי?"
"חח... אתה חמוד, אבי, אבל זה לא מתאים לי, מצטערת."
"תגידי, למה התפטרת מהעבודה?"
"כי מצאתי מקום עבודה יותר טוב," אמרה. וישר קלטתי שזה לא
נכון, אני לא נולדתי אתמול.
"נכון, באמת נכון, חופית... ואני ילדתי את יעל בר זוהר," עניתי
בציניות.
חופית צחקה... אז אמרתי לה: "מתאים לך ככה שאת צוחקת..."
"איזה חמוד..."
"מה את אומרת, את ואני נדבר בארבע עיניים?"
"אני אומרת לא, אבי."
"למה? מה מפריע לך כל כך?"
"כי אבי אני לא רוצה להיפגע. אתה לא מבין בכלל כמה נפגעתי כל
החיים שלי, אני לא מסוגלת שוב, אין לי כוחות לזה."
"אבל את לא מבינה שאני אוהב אותך! אני לא מסוגל לפגוע בך."
"אתה לא אוהב אותי, אבי, אתה רק חושב את זה, מאמי. אתה תראה
שאתה סתם תצחק על זה בעוד כמה זמן."
"אבל למה שלא ננסה? אני באמת מרגיש שאת משהו מיוחד..."
"אתה יודע מה? ניפגש מחר..."
"יופי, מחר בקפה הלל ב-8?"
"אחלה, אני אהיה שם!"
"סבבה, אז נהיה בקשר..."
"ברור, מאמי. יאללה ביי."
"ביי, חופית..."

הייתי מאושר, חופית הסכימה! אני באמת מרגיש שיש בינינו משהו
מיוחד. אני מקווה שזה ימשיך.
ועם איריס זה כבר ברור לי שזה נגמר סופית לגמרי מאה אחוז. אין
לי שום אהבה לאיריס עם כמה שהיא נראית טוב.
עכשיו ברור לי לגמרי שחופית היא בשבילי. היא הטיפוס שלי, היא
הנשמה התאומה שלי.
לא מוצאים אהבות כאלה בכל יום - אמרתי לעצמי.
רציתי להפתיע את חופית עם איזה משהו מפתיע, איזה שיר או משהו.
ישבתי וחשבתי איזה שיר מתאים לי לשיר לה...
אמרתי אולי "את יפה", שיר מהמם.
אז הלכתי לקפה הלל לבקש מהם אישור. מובן שהם רצו כסף, אין דבר
היום שהוא בלי כסף חוץ מאוויר לנשימה. זה משפט של אבא שלי, דרך
אגב.
הלכתי לקפה הלל קצת לפני 8, הייתי מוכן עם המיקרופון, כולי
התרגשות.
פתאום אני רואה את חופית נכנסת...
התחלתי לשיר...
"את לא צריכה להתאפר, שימי פס על הפסים. את לא צריכה להתגנדר,
פשוט חייכי בלי היסוסים. תהיי טבעית ונינוחה, שמרי אליי את
השמחה, כי זה כל מה שאני מחפש בך... חבל לשרוף את הכיס על
מותגים מפוצצים, כי את הכי יפה בג'ינס צמודים לגוף, משופשפים.
תהיי כנה, נסי לזרום, שלחי אליי פשטות בחום, כי זה כל מה שאני
מחפש בך. את יפה, כל כך יפה, יותר יפה מכולם, אבל את לא יודעת
כמה את יפה, כל כך יפה, הכי יפה בעולם... הכי יפה בעולם..."
והמשכתי לשיר ולשיר ולאט לאט שמתי לב לדמעות שזולגות מעיניה.
לא הרבה כל כך, אבל היו דמעות, ובסוף השיר, למרות שאני לא מי
יודע מה טיפוס רגיש פשוט ירדה לי דמעה קטנה.
התקרבתי אליה בסוף השיר. היא התקרבה אליי גם, ספוגה דמעות.
חייכה אליי, באמת הכי יפה בעולם...
והפעם זה באמת נפלט לי "באמת הכי יפה בעולם".
ובאותו רגע חופית חיבקה אותי חיבוק שאני לא אשכח בחיים שלי! כל
כך חזק. לפי דעתי בכלל חיבוקים אומרים הרבה. הם משקפים כמה
האדם שמחבק אוהב את המחובק. ואני הייתי המחובק ולכן עלה בי
חיוך ענקי באותו רגע.
ובאמת הרגשתי מאושר. זאת הפעם היחידה בחיים שלי שבאמת אני אוהב
מישהי על אמת, בלי שום סיבוכים, פשוט אהבה טהורה.
לאחר מכן ישבתי והזמנו לנו קפה לכל אחד.
"אבי, זה היה מקסים. בחיים שלי לא שמעתי מישהו שר יפה ואמיתי
כמוך, ראו שהתכוונת לכל מילה שלך ששרת..."
"חופית, אני באמת אוהב אותך. זאת הפעם הראשונה שזה באמת זה.
נו, אני יודע מה אני מרגיש..."
"גם אני אוהבת אותך, אבי, מאוד."
"מה אמרת?" שאלתי את חופית, טיפה בהלם.
"מה יש, אף אחת לא אמרה לך שהיא אוהבת אותך?"
"לא, זאת אומרת כן. אבל לא את. את משהו מיוחד, חופית, אין עוד
אנשים כמוך..."
"תודה, מתוק! תגיד, אתה זוכר שרצית להגיד לי משהו אז לפני די
הרבה זמן בעבודה? ואחרי זה אמרת לי ששכחת?"
"כן, אני זוכר. מה עם זה?"
"חרטטת לי או שבאמת שכחת?"
"את האמת, חרטטתי," היססתי בתשובה.
"ידעתי! אז תספר לי מה באת להגיד לי... אין לך מה להתבייש
עכשיו."
לקח לי כמה שניות לענות.
"זוכרת שסיפרת לי באותו יום שהיית מוכנה למות בשביל חבר שלך אז
שעזב אותך?"
"כן, זוכרת. נו...?"
"אז התכוונתי להגיד לך - טוב למות בעד האהבה," באותו רגע
נהייתי אדום.
"זה השיר של נינט, לא? טוב למות בעד האהבה... אבי, אתה מדהים!
אתה באמת חושב שכדאי למות בעד האהבה?"
"כן, זאת סיבה טובה, לא?"
"לפי דעתי כן, אני הייתי מוכנה למות בעד האהבה... אהבה זה משהו
חשוב בחיים..."
ובאותו רגע השמיעו בתוך הבית קפה את השיר האהוב עליי ביותר,
שיר מרגש, והוא הולך ככה:
Don't wanna close my eyes"
I don't wanna fall asleep
'Cause I'd miss you baby
And I don't wanna miss a thing
'Cause even when I dream of you
The sweetest dream will never do
I'd still miss you baby
And I don't wannas miss a thing"
וישר אני וחופית הסתכלנו אחד על השני ואמרתי בו זמנית: "וואי,
איזה שיר מהמם!!!"
ואז ישר אמרתי: "מה? גם את אוהבת את השיר?"
"בטח, הוא שיר מדהים! וואי, איזה קטע."

ואחרי זה ליוויתי את חופית הביתה. עמדנו ליד הפתח של הכניסה,
ופשוט לא יכולנו להיפרד אחד מהשני, היה לי ממש קשה, וגם לה.
ראיתי לה את זה בעיניים.
ובסוף בסוף התנשקנו נשיקה הכי יפה והכי נעימה שהייתה לי כל
החיים.
הרגשתי שאני שוקע בתוך... אין, עוד לא המציאו מילה למה שהרגשתי
באותו לילה עם חופית.

פרק 17

בבוקר, הלכתי לבית-ספר... הכול היה כרגיל. חוץ מזה שכולם ראו
את החיוך הקטן שהיה לי על הפנים שלא היה נראה לעין כבר הרבה
מאוד זמן.
כולם שאלו אותי "אבי, מה אתה כל כך שמח? מה קרה?" ואני פשוט
עניתי לכולם "אין לי מושג על מה אתם מדברים..."
חוץ מנעמה ודורון, החברים הכי טובים שלי, שרק להם סיפרתי מה
קרה שאני שמח.
הלכתי בהפסקה לפינה הקבועה שלי.
"היי, אבי, מה נשמע?" שניהם באותו זמן אמרו אותו משפט.
"מה נשמע? מה קורה? וואי, התגעגעתי אליכם, הרבה זמן לא ראיתי
אתכם."
"אבי, אתה בטוח שאתה בסדר?" אמרה נעמה בתדהמה.
"אפילו יותר מבסדר!" עניתי בהתלהבות.
"מה קרה? ספר לנו," אמר דורון.
"אתמול היה לי דייט מושלם עם חופית, מישהי מהעבודה שלי."
"וואי, יפה! אתה חייב להכיר לנו אותה," אמרה נעמה. כרגיל שניהם
מדברים כאחד.
"בטח, אני אכיר לכם אותה בהזדמנות, אל תדאגו," עניתי וחייכתי.
"אחלה! אנחנו כבר מתים להכיר אותה."
הלכתי לעבודה וגיליתי שחופית חזרה לעבודה כרגיל.
"חופית!!! חזרת לעבודה!" אמרתי.
"כן, החלטתי לחזור."
ואז התנשקנו בלי שהבוס יראה. הנשיקות עם חופית פשוט מושלמות!
ובסוף העבודה שאלתי את חופית: "חופית, רוצה להכיר את החברים
שלי? נעמה ודורון, הם ממש רוצים לפגוש אותך."
"ברור, בכיף, למה לא? תגיד לי מתי ואני בכיף אגיע..."
"מה דעתך עכשיו בבית שלי?"
"אוקיי, אני רק אלך שנייה הביתה להחליף בגדים ולהתארגן ואני
מייד אגיע."
"אוקיי, נשמתי... מחכה לך, סופר את השניות."
"גם אני, חיים שלי!"
וחזרתי הביתה וישר התקשרתי לדורון ונעמה.
כרגיל כאילו שהם אחד. התקשרתי לדורון אבל תמיד נעמה הייתה לידו
כך שזה לא יהיה משנה כל כך למי אני אתקשר.
"דורון?"
"הא, אבי. מה נשמע, גבר?"
"וואלה, ברוך ה', הכול טוב. רוצים לקפוץ אליי? חופית עוד מעט
תהיה פה."
"בטח, בטח. אנחנו כבר מתים להכיר אותה, שמים על עצמנו משהו
ובאים אליך. ביי."
"ביי, תבואו..."

כשדורון ונעמה נכנסו אמרתי להם "בואו, שבו, היא תכף מגיעה."
"תגיד, אבי, אתה באמת אוהב אותה? או שזה עוד אחד מהרומנים
החולפים שלך?" שאלה נעמה.
"נעמה, אני בחיים שלי לא הרגשתי ככה למישהי, בואי נגיד את זה
ככה. לאף אחת. עם כמה שאהבתי את אלונה, אי אפשר להשוות בכלל."
וכרגיל, שיחק לי המזל בצורה הכי דפוקה שיכול להיות, ומסתבר
שבדיוק אלונה נכנסה לחדר ואבא שלי פתח לה את הדלת. אתם בטח
יודעים כבר איך היא הגיבה...
"אלונה, אל תביני את מה שאמרתי לא נכון..." ניסיתי להסביר ללא
כל הצלחה.
"אבי, עזוב. באמת עזוב. רק עכשיו אני מבינה איזה סמרטוט אני
הייתי בשבילך!" אמרה אלונה בכעס.
"אבל למה את אומרת סמרטוט? מה זה קשור בכלל? אני אהבתי אותך."
"כן, רואים באמת איזה אהבה אהבת אותי," אמרה אלונה והתקדמה
לכיוון הדלת, שלפתע חופית נכנסת.
כרגיל, המזל שלי חרא.
"חופית, מאמי, מה נשמע? תכירי, זה דורון וזאת נעמה."
חופית הייתה מנומסת ואמרה "נעים מאוד, אני חופית."
"חופית ותכירי גם את אלונה, האקסית שלי..." הצטערתי שאמרתי את
זה, אבל כבר אמרתי.
"נעים מאוד, אלונה. אני חופית". חופית הושיטה לה את היד אבל
אלונה לא הגיבה ויצאה מהחדר...
"אל תתייחסי אליה, חופית. היא קצת רגישה," אמרתי.
ישבנו ודיברנו קצת כולם, שמענו שירים, היה כיף.
"אבי, אני צריכה ללכת. יש לי מחר עבודה על הבוקר..."
"אהה, בסדר. את רוצה שאני אלווה אותך, מותק?"
"לא, מאמי. זה בסדר, אני פה עם האוטו."
"אהה, טוב, מאמי. אז אני אלווה אותך לדלת..."
ליוויתי אותה לדלת ואמרנו שלום כמו תמיד... היה חלום, פשוט
חלום.
חזרתי לחדר שלי.
"נו, מה אתם אומרים על חופית?"
"מדהימה! יפה מאוד וגם רואים שהיא אחלה בחורה," אמר דורון.
"היי, היי, מותק, תירגע. אתה שלי!" אמרה נעמה בצחקוק.
ואחרי זמן קצר גם נעמה ודורון הלכו כל אחד לבית שלו.

פרק 18

כרגיל למחרת הלכתי לבית-ספר. קיוויתי לא להיתקל באלונה. למרות
שריחמתי עליה, לא היה לי כל כך מה לומר לה.
יצאתי להפסקה. וכרגיל ישבתי בפינה הקבועה שלי.
פתאום מצלצל הפלאפון שלי.
"הלו?"
"אבי, מותק. אני מתגעגעת! זאת חופית."
"חופית, נשמה! אני יודע שזאת את, יש לך קול מדהים!"
"כפרה שלי! אני בעבודה, משעממת, בא לי לראות אותך..."
"אחרי בית-הספר אני ישר בא לעבודה, מאמי..."
"תבוא מהר, אני מתגעגעת אליך!"
"גם אני אלייך מאוד! מאוד! מאוד!"
"יאללה, מאמי, אני חייבת לחזור לעבודה, יש לי פה מלא מה לעשות,
אז תבוא ונדבר..."
"אוקיי. ביי, מותק!"
"ביי, מאמי."
ופתאום אלונה הגיעה מאחורי הספסל ואמרה לי: "אני שמחה שיש לך
אהבה, אבי."
"אלונה, אנחנו צריכים לדבר."
"אין לי מה להגיד לך! חוץ מזה שאתה הטעות הכי גדולה בחיים
שלי!" אמרה אלונה בכעס.
"אבל את לא מבינה שאני כן אהבתי אותך, אולי לא כמו שרצית
שאוהב, אבל כן אני אהבתי אותך. ואני לא אהבתי אף אחת כמו
חופית, לא שרון ולא איריס ולא אף אחת!"
"אתה מה, אבי? אני לא מאמינה למילה שיוצאת לך מהפה! מילה!"
אמרה אלונה והתיישבה לידי.
"אתה לא מבין שאני עדיין אוהבת אותך, יא טיפש!" אמרה אלונה
ובכתה מעט.
"מה? מה הקשר עכשיו? את אוהבת את יונתן מת"א, לא?"
"אתה לא מעודכן בכלל, אבי. יונתן הוא סתם אחד, אני לא רציתי
אותו בכלל, כבר המון זמן אנחנו לא בקשר."
"שמעי, אלונה, אני באמת מצטער אבל אני עם חופית עכשיו וטוב לי
אתה, אני לא רוצה לקלקל שום דבר."
"טוב, אבי. אני יכולה להמשיך לדבר אתך באיזה מקום שנקבע?"
"טוב, אם את רוצה... אפשר אצלי אחרי בית-הספר, רוצה?"
"אין בעיה..."
אחרי בית-הספר הגענו אליי הביתה והתחלנו לדבר.
"אבי, אני באמת אוהבת אותך וזה לא עובר לי. אני בחיים שלי לא
אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך."
"אבל אלונה זה לא הולך ככה. סורי, אבל אני אוהב את חופית. זה
סתם שקר אם אני אהיה אתך עכשיו."
"למה אתה אומר שקר? למה? אבי, אני ואתה זאת אהבה טהורה!"
"אלונה, זאת לא אהבה טהורה, אני מצטער להגיד לך..."
"טוב, אבי, אני מצטערת שככה התנפלתי עליך, פשוט הרגשתי שאם אני
לא אגיד את זה אני אתפוצץ!"
"זה בסדר, אלונה. בואי נסגור את זה יפה. את בחורה מהממת ויש לך
אופי מדהים! מיליון בחורים ירצו אותך."
"תודה, אבי. אפשר חיבוק פרידה? אחד קטן אחרון...?"
אמרתי לעצמי שאני בתוך הבית שלי אז זה בסדר.
נתתי לה חיבוק חזק אחד אחרון. ואז אבא שלי פתח את הדלת לחופית
שחזרה מהעבודה.
חופית נכנסה לחדר... לא הספקתי להגיד לה כלום והיא פשוט ברחה
משם ויצאה דרך הדלת.
"תראי מה עשית!!!" צעקתי על אלונה.
"מאיפה לי שחופית צריכה לבוא אליך? לא ידעת שהיא באה?"
"לא! ממש לא!"
"טוב, תרדוף אחריה, אבי! לך אליה," אמרה אלונה.
"עזבי, אני כבר לא אמצא אותה. היא בטח נסעה עם האוטו. אלונה,
את יכולה ללכת ולהשאיר אותי לבד?"
"כן, בטח, אבי. אני מצטערת... באמת..."
ואלונה יצאה מהחדר. ישבתי לבד עם עצמי בחדר. חשבתי מה לעשות.
אבל לא הצלחתי לעשות כלום חוץ מלתקוע את הראש בכרית ולבכות.
כשנרגעתי קצת, התקשרתי לחופית בתקווה שהיא תענה לי. אבל היא לא
ענתה לי.
הלכתי לעבודה ושאלתי את הבוס איפה חופית גרה.
אז הוא ענה לי "מה אני נראה לך, 144?"
התעלמתי ממנו ואמרתי לו "אני מתפטר, מצטער."
ופשוט רצתי משם בלי לחשוב.
הוא דווקא נתן לי רעיון לא רע. התקשרתי ל-144 ושאלתי איפה גרה
חופית. הם נתנו לי את הכתובת.
ישר הלכתי אליה הביתה, למרות שהיה מאוחר בלילה.
דפקתי בדלת וחיכיתי... חיכיתי וחיכיתי...
ופתאום מישהי פותחת את הדלת... זאת לא הייתה חופית.
"כן, בחור, את מי אתה מחפש?"
"את חופית. היא בבית אולי?"
"כן, אבל היא ישנה... תגיע לפה מחר בבוקר, היא תהיה ערה..."
"אוקיי, תודה לך," אמרתי בנימוס וחזרתי הביתה. כל הדרך הביתה
היו לי רק מחשבות בראש. לא הצלחתי כל כך לישון, ישנתי שעה כל
הלילה. חופית הייתה אמורה להיות בעבודה ב-9 בבוקר, אז הגעתי
לבית שלה ב-8 בבוקר, וכבר ויתרתי על ללכת לבית-ספר.
דפקתי בדלת והלב שלי פעם חזק מאוד.
חופית פתחה לי את הדלת!
"חופית, חכי שנייה, אני מתחנן. אל תסגרי את הדלת, אני מנסה
להשיג אותך בכל דרך אפשרית."
"אבי, אין לי כל כך מה להגיד לך. אני אמרתי לך שאני לא יכולה
להיפגע עכשיו! אני אמרתי לך את זה בפירוש ואתה? זה פשוט לא
מעניין אותך."
"חופית, זה סתם היה, אלונה רצתה ממני חיבוק ולא רציתי בכלל.
היא לא מעניינת אותי, סתם היא רצתה חיבוק פרדה, באמת."
"תכף תגיד לי שגם היא נוסעת לאשדוד, נכון, אבי? די, באמת נמאס
לי מכל האקסיות האלה שלך, אבי. באמת שדי."
"אני מבקש סליחה, חופית, אני לא יכול לחיות בלעדייך. באמת אני
לא מסוגל לחיות בלעדייך, אני אמות."
"טוב למות בעד האהבה," אמרה חופית וסגרה את הדלת.
דפקתי שוב ושוב אבל חופית לא פתחה את הדלת... חזרתי הביתה
והלכתי לישון, לא רציתי לראות אף אחד.
חשבתי על רעיון מקורי שאני יכול להפתיע את חופית.
אז פשוט כתבתי לה מכתב ובמכתב כתבתי כך:
"חופית, אין לי מילים להגיד לך עד כמה אני מצטער.
אבל אני רוצה גם להוכיח לך שאת הנשמה שלי, אני לא רוצה ולא
מסוגל לחיות בלעדייך.
עברו כבר יומיים ואני מרגיש שהלב שלי מפסיק לפעום. אני אמות,
חופית, אני כבר מרגיש את זה.
אני בחיים לא הרגשתי ככה למישהי, חופית, בחיים שלי...
אני באמת רוצה לתקן את הטעות שלי.
אני אהיה היום ב-8 בערב בקפה הלל. אני מבקש ממך, חופית, אם את
יכולה לבוא. את לא חייבת לחזור אליי, רק לפחות תשמעי אותי, את
מה שיש לי להגיד לך..."
ב-8 בערב הגעתי לקפה הלל, מחכה לחופית, בתקווה שהיא תגיע.
חיכיתי לה עם המיקרופון ביד, מחכה לשיר לה שיר.
השעה הייתה כבר 8 וחצי וחופית עדיין לא הגיעה... הבנתי שאיבדתי
את חופית לתמיד. התכוננתי כבר לרדת מהבמה וללכת הביתה.
אבל פתאום חופית נכנסה, והמלצר הוביל אותה לשולחן שהזמנתי לנו.
ופשוט התחלתי לשיר... שיר שאני כתבתי לחופית.
"חופית, נשמה שלי, יש לי כמה דברים להגיד לך. אני מקווה שתסלחי
לי... אבל השיר הזה הוא למענך בלי שום קשר."
ואז התחיל השיר...
"כשראיתי אותך, חופית, ידעתי שאת היא האחת. מהרגע שראיתי אותך,
כל יום שעבר אהבתי אלייך גברה יותר ויותר. עכשיו הכול ברור
לי... את היחידה שאהבתי, ולא אוהב עוד חוץ ממך. ולא אדע עוד
אחרות חוץ ממך. אוהב את חופית לנצח, לחופית נשבעתי אמונים!
תהיי שלי לעולמים!... את עכשיו כועסת, כשאת כועסת זה שורף לי
את הנשמה, מוריד לי את החשק לחיות.
את זורמת בדמי. אוהב אותך לנצח! לחופית נשבעתי אמונים! תהיי
שלי לעולמים! אוהב אותך לנצח! לחופית נשבעתי אמונים! תהיי שלי
לעולמים..."
סיימתי לשיר. וכמו בפעם שעברה ראיתי את חופית עם דמעות
בעיניים.
"רק רגע, רבותיי, אני רוצה להגיד עוד משהו חוץ מלשיר... חופית
שלי, אהובה שלי, אל תבכי. אז למה לבכות, תמיד אפשר לנסות. אם
תנגבי ת'דמעות, אני פה. אז נדבר על הכול, פתאום הזמן יעצור,
ואת תראי שהלילה יעבור. כי כשרוצים באמת, פתאום יש דרך לתת,
ואת תראי שהלילה יעבור."
ירדתי מהבמה וישבתי ליד חופית.
"אבי, אין לי מילים. אתה מדהים, אני מצטערת שהתנהגתי אליך
ככה."
"לא, חופית, את בסדר גמור. זה אני שהייתי האידיוט."
"אתה לא אידיוט! אתה הבן אדם הכי חמוד שאי פעם הכרתי. והכרתי
הרבה... אני כל כך אוהבת אותך, אבי. איזה שיר מדהים כתבת
לי..."
"אני אוהב אותך, חופית, מאוד."
ופשוט חייכנו אחד לשני.
"אבי, שכחתי להגיד לך משהו..."
"מה? תספרי לי, כל מה שבא לך."
"הקדימו לי את הגיוס. אני חייבת בשבוע הבא להיות כבר
בצפון..."
באותו רגע פשוט הרגשתי כאילו אני הולך להתעלף.
"חופית, אני לא יכול לא לראות אותך כל כך הרבה זמן, אני אוהב
אותך יותר מדי."
"אל תדאג, אני עוד אחזור. אתה תראה אותי פעם בשבועיים..."
"אני לא אהיה מסוגל לעמוד בזה, חופית..."
"אתה תצליח, מאמי. אתה גבר."
ואז ליוויתי אותה הביתה ואמרנו שלום אחד לשני כמו תמיד.
השבוע האחרון היה לי כל כך קצר. חופית ישנה אצלי בפעם
הראשונה.
השבוע האחרון היה לי ממש השבוע הכי מדהים שאי פעם היה לי.
חופית ישנה אצלי לפני שהיא הייתה צריכה לנסוע לצבא. קמנו שנינו
ב-6 בבוקר כדי להספיק להגיע לאוטובוס.
כשישבנו בתחנת אוטובוס, רציתי שלא יגיע האוטובוס, שפשוט יודיעו
שאין אוטובוסים, להיות עם חופית עוד יום או יומיים.
"חופית?"
"מה, נשמתי?"
"השבוע האחרון מאז קפה הלל היה לי השבוע הכי מדהים שהיה לי כל
החיים!"
"גם שלי, מתוק שלי!"
"אני אתגעגע אלייך, חופית, מאוד מאוד. אני לא אהיה מסוגל לתפקד
כמו שצריך. אני אוהב את הריח שלך כשאת מתעוררת בבוקר, הכול אני
אוהב אצלך."
"מאמי! גם אני אתגעגע אליך ואחשוב עליך כל הזמן, לשנייה אני לא
אפסיק לחשוב עליך!"
באותו רגע היינו לבד בתחנת אוטובוס... חיבקתי אותה ולשנינו
התחילו לרדת דמעות.
ואז הרגע שכל כך לא רציתי שהוא יגיע - האוטובוס לצפון הגיע.
"אז אני מניחה שהגיע הזמן שלנו להגיד להתראות, אבי..."
"אין לי מושג איך אני אצליח להגיד לך שלום ולעזוב אותך."
"פשוט תעזוב, מאמי."
חיבקתי אותה חזק חזק ונישקתי אותה. לשנינו ירד דמעות כמו
ממטרות. והאוטובוס המשיך לחכות.
"נו, אנשים, אני רוצה לנסוע, מה קורה?" אמר הנהג העצבני.
וחופית עמדה לעלות לאוטובוס.
"חופית?"
"כן, מאמי?"
"אני רוצה להגיד לך משהו אחרון לפני שאת הולכת..."
"כן, מאמי, ברור."
"זה משפט באנגלית שפשוט מתאים למצב שלנו כרגע אז תקשיבי לו:
Nothing Gonna Change My Love For You."
"מאמי, גם אני! אני אתגעגע אליך, חיים שלי!"
ונתנו נשיקה וחיבוק אחרונים.
חופית עלתה לאוטובוס, הוציאה את הראש מהחלון ואמרה: "אבי, אני
רוצה להגיד לך משהו," אמרה חופית בצעקה.
"אל תשכח שטוב למות בעד האהבה!" באותו רגע ירדה לי דמעה
ענקית.
"אני לא אשכח, חופית!"
ואז התחיל לרדת גשם, גשם חזק נורא. הגשם הראשון השנה.
הקיץ כבר נגמר, הנה בא הסתיו...
חזרתי הביתה... עבר שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע...
חודש וקצת עבר... וחופית לא מגיעה הביתה.
וכשראיתי חדשות בערוץ 2 ראיתי תמונה שלה. ומתחתיה רשום -
חופית, בת 19 ז"ל.
באותו רגע פשוט יצאתי מחוץ לבית.
שוב ירד גשם.
ואמרתי לעצמי - הקיץ כבר נגמר, הנה בא הסתיו.
הסתכלתי למעלה אל הגשם הכבד ואמרתי לעצמי "אימא, אני בטוח שאת
רוצה אותי עכשיו, אני פשוט יודע את זה... אני בטוח שאת גאה
בי..."
"הקיץ כבר נגמר, הנה בא הסתיו..."