אני כורע ברך על-יד קן נמלים. אוכל אפרסק. כשאני מסתכל צפונה,
אני יכול לראות את הבתים שלנו. הנוף הוא הררי. השמש משלחת
קרניים ארוכות אל מעבר להר ממערב, עוד מעט שוקעת. קולות
אקראיים קוטעים את המקהלה ההרמונית של הטבע שכוללת ציוץ
ציפורים, עשבים מרשרשים ברוח ובעיקר שקט.
לא שקט מעיק, אלא מרגיע. אותו השקט שאני מחפש כשאני יוצא
לטיולים מהסוג הזה.

   כשאני נמצא הרחק מכל האנשים ומהערים - ביער, אני מרגיש
שלווה. בועה גדולה מקיפה אותי ומשמשת לי כמגן. זמן, לחץ, עצבים
- כאן המושגים הללו לא קיימים. הרוח נושבת עלי וסוחפת אתה כל
מחשבה מעיקה שמנסה למצוא את דרכה אל ראשי.

   קיץ. כל היופי שצמח עם גשמי החורף נמוג, ואת מקום הפרחים
הצבעוניים תופסים גבעולים נבולים שאם לא הייתי יודע שהיו קודם
פרחים- הייתי מכנה קוצים. עונת הקציר לא גורעת מהשלווה של הטבע
למרות היובש. אני לא משוגע. אני לא היחיד שבחר בטבע. הנה
הוכחה: אני כותב את המילים הללו על ספסל עץ על ההר. אני יכול
לומר בבטחה שהעירייה לא קשורה למקרה. ההר שטיילתי בו כל כך
הרבה בחורף ולמדתי אותו וכל שביל בו, נראה פתאום לא מוכר. הקיץ
עשה את שלו, אבל ככל שאני מטייל יותר, אני מוצא יותר סממנים
מוכרים לאורך הדרך.

   בדרך-כלל אני מושפע מאנשים אחרים. ההתנהגות, אופן הדיבור,
תנועות הגוף - הכל מוגבל בדרך זו או אחרת. בטבע אני מרגיש
שלווה. מסתכל על העולם מבחוץ. מנסה לא לחשוב על העובדה שעוד
מעט תשקע השמש ותאלץ אותי לחזור אליו. זה לא אירוני? הטבע הוא
הגואל שלי שמקנה לי שקט נפשי ויחד עם זאת, צלצול ההשכמה שלי אל
העולם האמיתי.

   הכתיבה לא הייתה בראש האג'נדה שלי כשבאתי לפה, אבל מאז
שהתחלתי לכתוב לא הצלחתי לעצור, וזה יוצא דופן משום שאף פעם לא
כתבתי שום יומן או תיעוד עצמי, למרות שניסיתי. תמיד מצאתי את
עצמי בעמדה לא נוחה, נחותה. אמרתי לעצמי שזה מטופש, שטחי, שאני
לא יודע לכתוב. זאת הפעם הראשונה שאני מנסה לכתוב בתוך בועת
הטבע שלי. היא ממלאת את תפקידה כראוי.

   כרגע עברתי ניר. הגבעולים שוטחו ועכשיו הם צמודים ומקבילים
לאדמה. השמש בדיוק מעליהם, יוצרת אפקט של ים זהוב. כשאני יושב
ומסתכל לאורך השדה אני לא יכול שלא להתפעל מהאפקט המרגיע של
הטבע. אפילו התשוקות שלי, שלא עוזבות אותי לרגע ביום שגרתי,
נעלמו כלא היו. נזכרתי בהן משום שניסיתי לתהות על כל המחשבות
המעיקות שהיו ואינן עוד, כרגע.

   הפלאפון מצלצל. אמא. תזכורת מהעולם האמיתי. יש כאן עוד כמה
תזכורות לעולם, אך הן לא כל כך נעימות כמו אמא: זבל, שדות
קצורים, דברים שמזכירים לי שאני צריך להישאר בתנועה ובסופו של
דבר לחזור אל המאורה הבטוחה והשגרתית והמסוכנת שלי
(הדיכוטומיות של שני המושגים ששילבתי בכזו טבעיות היא השראה
מספר שקראתי בזמנו: "כשניטשה בכה" מאת ארווין יאלום).

זאת באמת היתה הפעם הראשונה שלי.
31/5/06