שוב בלעתי קערה של מילים. בלגאן שלם של דברים חסרי הגיון ממשי.
היא בהתה בי, מנסה להבין מה לעזאזל אני מנסה להגיד לה, ואז
נגמר לי הרגש. הסתכלתי עליה ולא הרגשתי כלום. הייתי ריק.
איפשהו מתחת לסרעפת מישהו פער לי חור, וממש יכולתי להרגיש את
האוויר הקר הזה של שש בבוקר של יום חורף קריר, כשהייתי מתלבש
חם חם אבל לא חם מדי, כי שעה אחר כך כבר הזעת חצי מהמים בגוף
שלך החוצה, ויוצא לשדה מאחורי הבית עם אבא, למדוד את הערוגות.
אבא היה מעמיד אותי במקום אחד, נותן לי את הקצה של סרט המדידה
ומזכיר לי בפעם המיליון, לא לזוז ולהישאר צמוד לערוגה. שלא
נטעה בבדיקות. הוא תמיד היה מופתע כשהייתי מנתר מהחדר בחמש
וחצי, לבוש ומוכן, ויושב איתו במטבח. הוא תמיד שתה בוץ, אני
תמיד שתיתי תה, שהוא הכין הכי טוב בעולם. רציתי לצאת משם. לא
יכולתי להישאר במקום הזה. הכול הגעיל אותי, האור הכתום הזה
שמשנה להכל את הצבע, הרהיטים המונחים במקומם בקפידה, שחס
וחלילה לא יראו שחיים כאן בני אדם, הריח המתוק באוויר שתמיד
היה מהול קצת בריח של זבנג, נגד זבובים ושאר ירקות. המילים
שבלעתי קודם נחו לי בבטן כמו סלע ששוקל לפחות עשרים טון. לא
ידעתי מה לעשות איתן. היא רק הסתכלה עלי במין מבט חצי מזועזע
חצי מהורהר. רציתי שהיא תעלם. סופית. רציתי שיקרה קסם, כמו אז
בהצגה ההיא שראיתי עם אמא, שהקוסם הכניס את הבחורה לקופסא והיא
נעלמה. רציתי שיהיה חור סתרים ברצפה, ואני אמצמץ והיא תעלם.
מיצמצתי מצמוץ ארוך, והיא עדיין עמדה באותו מקום.
שעות אחר כך, בחום הזה של הסדין קיץ שאני סוחב איתי מגיל 10
בערך, שמיכת הפוך שלי שהיא הכי רכה בעולם ושמיכת
צמר-תמיד-מכסה-רק-עד-המותניים-מעל-הפוך, ברחו לי המילים פתאום.
לא הרגשתי כלום ואז הן פתאום החליטו שזה הזמן שלהן לצאת החוצה.
אבל כנראה שהן היו בבטן שלי קצת יותר מדי זמן כי כל מה שיצא
ממני זה צרחה אחת ארוכה וצורמת.