הוא ראה אותה עומדת שם, על הקצה.
מצד אחד של המעקה, נמצא כל מה שהיא אי פעם חלמה עליו.
אהבה, חום, הבנה, התחלה חדשה... גן עדן. כך לפחות רצתה
להאמין.
ומהצד השני - הכעס, הייאוש, התסכול. כמו שעווה רותחת שמטפטפת
על גופה לאט-לאט וצורבת אותו.
הסבל, הכאב, האנשים שמגדירים את עצמם משפחה.
בצד הזה נמצא כל מה שניתן היה לכלול במילה "חיים".
והיא עומדת שם, מתלבטת.
הכל נראה כל כך קטן וחסר משמעות מגובה שכזה. העולם נראה כמו
משחק אחד קטן.
היא מזילה דמעה.
בכל דמעה שיצאה לה מן העיניים בחייה היה טמון ריכוז של כאב.
וזו היא ללא ספק הדמעה הכואבת ביותר שאי פעם הזילה. כאילו כל
מה שספגה בשנים האחרונות הצטבר יחד ונזל עם הדמעה הזאת.
וכעת, היא נותרה ריקה. ריקה ממחשבות, ריקה מרגשות, מדעות.
פטורה מכל עול שהוא.
פתאום-היא נופלת. היא לא קפצה.
היה שם משהו אחר, מישהו אחר. זה היה אביב.
הוא הגיח מאחור, תפס אותה בזרועה ומשך אותה אליו. היא הביטה בו
המומה.
"מה נראה לך?! שכמויות האיפור האלו מסתירות את מה שיש לך
מאחורי העיניים? שהצמידים האלה מחביאים את מה שעשית לעצמך? שאם
תשתקי אז אני אחשוב שהכל בסדר? הכל רגיל?"
הוא צעק, אבל לא מתוך כעס. הוא צעק מתוך דאגה. כל מילה שיצאה
לו מהפה גרמה לו להרגיש קצת יותר בטוח בעצמו, שהדברים בשליטה,
שזה מתחיל להסתדר כי הוא מצא אותה סוף-סוף.
ורק השתיקה הזאת שלה... אם היא הייתה מסוגלת להבין שהשתיקה
הזאת קשה לו יותר מכל צרחה שהיא!
הוא נשם עמוקות והמשיך לדבר: "אני הייתי שם, אני מכיר את זה
מקרוב. ולא איכפת לי אם הדם שלנו הוא לא אותו דם, כי אני יודע,
שנינו יודעים שאין במקום הזה מישהו שמסוגל להבין אותך יותר
ממני וגם אם תנסי לחמוק מזה - אני פה."
הוא שוב עצר את רצף הדיבור. הוא שם לב שהיא עדיין המומה. קשה
לה. הוא הושיב אותה בעדינות והתיישב על ידה.
רק אז הזדמן לו לראות לאיזה נוף יפה משקיף הבניין הזה.
"אני רואה... את מבינה? גם אם אני לא רוצה, אני רואה! אני רואה
את מה שאת כל כך מנסה להסתיר. ואני שומע את הבכי שלך, גם אם
הוא לא מתבטא בצלילים, הוא יכול לצאת בכתיבה שלך או פשוט להיות
שם במבטים שלך ואני מרגיש אותו, אני מרגיש אותך."
הוא חיבק אותה בפתאומיות, והיא נתנה לעצמה להתחבר שוב לרגשות
שלה ולהתמסר אליו.
היא פרצה בבכי, אותו בכי ששמור אצלה תקופה כה ארוכה, שלא הצליח
לצאת.
הוא נשמע כמו יללות של כאב. רצף צלילים נואשים להזדמנות
אחרונה.
היה לו קשה להתמודד עם הבכי הזה. הוא מעולם לא ראה אותה במצב
רגיש כזה.
הרוח הקרירה שנשבה על הגג לא הפריעה לחום שנוצר שם לעטוף את
שניהם אט-אט.
"זה בגלל..." הוא רצה לשאול, אבל הבין שהיא לא תהיה מסוגלת
לענות.
"אפשר להתגבר על הכל אם רוצים, אם אנחנו ביחד."
היא התקרבה אליו עוד קצת, השעינה את ראשה על ברכיו. הוא ליטף
את שיערה, וניגב את דמעותיה החמות בעדינות. הוא הרגיש איך
המילים שלו משכנעות אותה להאמין בו, אבל הוא בעצמו לא היה בטוח
האם הוא מאמין בעצמו.
"בואי, נרד הביתה.אני אדבר עם ההורים... נעזור לך."
הוא לקח את ידה ואחז בה כמו בפנינה רכה.
הוא משך אותה לאט מהבור שהייתה בו והרים אותה אליו.
היא נתנה לו להוביל אותה, כמו עיוורת, כי באמת אין עוד אף אחד
אחר בעולם שלה חוץ ממנו.
הם התקדמו שלובי ידיים לעבר המדרגות, רק שאז הוא חש ברעידה,
רעידה בלתי רצונית שלה.
היא לא רצתה שהוא ירגיש.
הוא עצר וחשב לרגע, האם זה באמת יהיה הצעד הנכון, ללכת ולדבר
עם ההורים?
הרי זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהם באים לדבר איתם ואולי זה רק
יזיק לה. הדבר האחרון שרצה לעשות היה לפגוע בה עוד.
הוא נעמד מולה, תפס את כפות ידיה בין ידיו שלו ודיבר בקול הכי
ברור שהיה מסוגל להוציא: "אם את לא רוצה, לא נלך. נעשה רק מה
שתרצי. אני מבטיח."
עוד רעידה בלתי נשלטת. השפה התחתונה שלה רעדה והוא הבחין בכך.
היא כווצה כל כך חזק את השפתיים כיוון שלא רצתה לתת לבכי לפרוץ
שוב, זה הרי לא יעזור.
הוא חשב מהר, לאן אפשר ללכת? אבל לא עברה במוחו אף לא מחשבה
צלולה אחת. הכל היה מסובך מדי.
ואז הוא נזכר, יש מקום.
הם ירדו בזריזות במדרגות ועלו על האוטובוס. זו הייתה נסיעה
מהירה.
כשהם ירדו מהאוטובוס, תחושת חמימות וצמרמורת עברה בגופם תוך
שניות. ריח מוכר של יער, נוסטלגיה נעימה.
זה היה המקום שלהם. היה להם ארגז נעול, שבו החביאו את כל
היצירות שלהם, והיה שם ספסל ישן ומולו ניצב לו יער ירוק, מלא
בפראיות, חי.
המקום הזה היה התרפיה שלהם בימים קשים, מקום פורקן.
שם הם הוציאו את כל הלחץ והמחנק של היום-יום אל תוך ערימות של
דפים עמוסים באומנות.
אביב אמר תמיד שאם היא תסכים לפרסם את אחת היצירות שלה שניהם
יתעשרו ויהיו מסודרים לכל החיים,
אבל היא לא הסכימה.
שם הם היו יושבים, בדיוק כמו ברגע הזה, מביטים לעבר היער
ושותקים.
הוא הביא את הארגז הישן והניח אותו קרוב אליהם. הוא התחיל
לפשפש בערמת הדפים, לקרוא את המילים שכתב, והוא שם לב שהוא
נמצא באותו המצב בדיוק! אותו מצב שהוא כתב עליו, לפני... תשע
שנים. תשע שנים כבר עברו וכלום לא השתנה.
כל התחושות האלו, הוא ידע שזה עובר גם עליה, שהיא מרגישה את
זה. כנראה שהיא ראתה את זה עוד לפניו. הוא הרגיש מתוסכל.
שנים שהוא עומד באותו המקום. למה בכלל היה צריך לקרוא את זה
עכשיו? מה עוזרות לו שורות של מילים?
די. הוא רצה לשכוח מהכל, להפסיק לחשוב לרגע.
הוא הניח את ידו על כתפה, והיא, כמו כנועה לו, הניחה את ראשה
על הגוף הגדול והמגונן שלו.
"אנחנו לא כמו כולם, אני ואת, זה משהו אחר, משהו מיוחד."
היא הביטה בו במבט הכי חודר שיכול להיות. היא ידעה בדיוק למה
הוא מתכוון במשפט הזה והיא הסכימה עם כל מחשבה שעברה לו בראש
באותה שנייה.
הוא היסס לרגע. המבט הזה, שהרגיש לו כמו תקיעה של חץ בלב, הוא
היה חדש לו.
הוא בחן אותה טוב.את המבט. היה שם משהו שונה.
הוא ניסה להבין מה מסתתר שם וכשהיה בטוח בעצמו, הוא לא רצה
להבין. זה כבר מאוחר מדי.
המבט שלה, שבור כזה. לא שבור - מרוסק! מנופץ לאלפי חתיכות
קטנות.
כמה שהוא יתאמץ, כמה שהוא ינסה, לעולם הוא לא יהיה מסוגל לתקן
אותו.
הייאוש, הרגשה של דבר שלא עובד טוב, יש שם תקלה. ולא... הוא לא
מסוגל לתקן אותה.
"אני לא יכול יותר, אני לא מסוגל", הוא לחש בקול חנוק.
כל הגוף שלו רעד. זיעה החלה מטפטפת ממצחו.
הוא שילב את אצבעותיה בין אצבעותיו. הם קמו מן הספסל, חזרה
לתחנת האוטובוס, ומשם חזרה לבית.
הם יצאו מחדר המדרגות ישר אל הגג.
היא חיבקה אותו, התנחמה בין זרועותיו. והוא הרגיש כאילו לא
משנה כמה חזק הוא יאחוז בה, היא עדיין מתפוררת לו בין הידיים.
הם עמדו שם, על הקצה.
מצד אחד של המעקה, נמצא כל מה שהם אי פעם חלמו עליו.
אהבה, חום, הבנה, התחלה חדשה... גן עדן.
ומהצד השני - הכעס, הייאוש, התסכול. האנשים שמגדירים את עצמם
משפחה.
בצד הזה נמצא כל מה שניתן היה לכלול במילה "חיים".
הכל נראה כל כך קטן וחסר משמעות מגובה שכזה. העולם נראה כמו
משחק אחד קטן.
הוא לא יכול היה להתחמק מהמבט המטריד הזה. הוא ניסה להדחיק
אותו
אבל זה לא אפשרי.
הוא ליטף את הלחי שלה, הזיז את שיערה מאחורי האוזן.
הוא קירב את פניו לפניה. השפתיים שלהם היו כה קרובות זו לזו.
ברגע הזה ממש, כשהאדרנלין התחיל לזרום בגופו ושום דבר לא יכול
היה לעצור את האושר המתפרץ ואת תחושת ההתלהבות, הוא הביט
בעיניים שלה מבט עמוק, אזר אומץ ונשק לה נשיקה ארוכה וחמה, כזו
שכבר שנים חלם לנשק.
אז, ברגע הטוב ביותר בחייו, הוא עצם את העיניים. הוא לא יראה
עוד מבטים שכאלו.