לבד... הרגשה שלא עוזבת.
אני רואה איך כולם עוברים לידי:
ואף אחד לא אומר שלום, ואף אחת לא אומרת היי.
למה לבד לי, למה לבד?
אני יושב בחדר וחושב לי, רק לעצמי: למה אני? למה עכשיו?
ולמה אני רואה שרק אחרים ביחד? הרי יש לי את היכולת לא להיות
לבד.
שקט הלבד הזה, שקט צורם.
קולות האנשים סביבי מרוחקים ואינם מדברים אליי.
האם מישהי תיקח ממני את הריק הזה בשם בדידות ותמלא אותו?
אני כרגע יכול רק לקוות, כאשר אני רואה שסביבי, אנשי הלבד
נעלמים ואותם מחליפים זוגות שמחים.
הלבד אינו ברור. הוא קר ולא נחמד. הוא אינו מקשיב לבקשותיי
ואינו מסתלק.
איני רוצה שאף אדם ירגיש כך לעולם!