נגיעות קטנות של קלאסיקה - האהבה היא היצירה האמיתית.

מוסיקה קלאסית זה כמו... לעשות אהבה.
כאשר ישנו דואט מושלם והרמוני בין הפסנתר הגדול והמאסיבי ובין
הצ`לו שמיתריו כה עדינים, יש לשים לב לקצב, להתאמה,
לכל קליד שנלחץ וכל מיתר שנפרט.
כאשר זוג עושים אהבה -גבר ואישה - חייבים הם לדעת מהו הקצב של
כל אחד מהם,
איפה כדאי לגעת בכדי שישמעו הצלילים הכי ענוגים ומרגשים, מה
ללטף ואיפה לגעת.
הפסנתר מתחיל לאט את הרסיטל המתוכנן, מתנגנים להם צלילי
הקלידים,
ומצטרף אליו הצ`לו הענוג עם מיתריו הדקיקים, תנועות הפריטה על
מיתריו ארוכות ומתמשכות,
באיטיות הם מתאימים את עצמם אחד לשני ויוצרים מוסיקה מרגיעה
וסוחפת.
הגבר מנשק בעדינות את שפתיה האדמדמות של האישה,
המצטרפת אליו לסימפוניית האהבה המרגשת בתנועות נשיות וארוכות,
כשנשימותיהם בקצב לא אחיד,
הם נכנסים לקצב המתאים בדיוק לשניהם, כל נשיפה משלימה את
האחרת.

נגינת הפסנתר מתגברת, הקלידים מתחילים להשחק,
המהירות עולה ונשמעים צלילים קטנים ועדינים, גבוהים ויפים.
הצ`לו מצטרף בקצב דומה ומוציא צלילי אהבה הרמוניים ומשתלבים
יחד בנגינתו של הפסנתר.

הגבר מתחיל להגביר את הקצב, גופיהם של האוהבים מתחככים אחד
בשני,
האישה חשה את כל אשר חש הגבר,
ומתאימה את עצמה לקצב הסוער
והסוחף של גניחותיו ואנחותיו - אנחות אושר, ויחד יוצרים אהבה
מושלמת.
לקראת סיום,הפסנתר מנגן את תוויו האחרונים והענוגים ביותר,
מחכה שהצ`לו יסגור איתו יחדיו את סימפוניית הפלאים, צלילים
איטיים, קלילים, גבוהים.
הצלילי האחרון נשמע, הצליל היפה ביותר מתנגן...

הגבר מנשק את האישה נשיקה אחת אחרונה וארוכה, יחד הם מגיעים
לשיא היצירה, סיפוק וחיוך על פניהם.
מתנשפים ומיוזעים, הם מוציאים את קולם האחרון המודיע על סיום,
ומשאיר את הטעם המתוק של אותה יצירה מופלאה - הסוף.