שלושה חודשים חלפו מאז שהתחלתי לצאת עם הבחורה המדהימה בתבל,
והחלטתי שהיום זה היום.
היום אני אומר לה.
נפגשנו בספסל הקבוע שלנו, והיא נראתה מקסימה מתמיד.
פתחתי את פי בכדי לשחרר לאוויר את המשפט המיוחל, ולפתע מעל
ראשה הופיע מלבן אפור.
אימצתי את עיני כדי לקרוא את המשפט שהיה כתוב בפנים-

"הלב של מיקה פתוח ע"י משתמש אחר, האם תרצה לפתוח לקריאה
בלבד?"

הרגשתי את גופי מתאבן ומתפורר לרסיסים קטנים עד בלתי נראים.
לא הבנתי מי זה המשתמש הטמבל הזה, ומי בכלל נתן לו רשות לעשות
משהו עם הלב שלה. אבל פחדתי ממה שיקרה אם אסרב, אז נשמתי עמוק
ואמרתי בליבי "O.K". המלבן האפור נעלם מיד.
היא הביטה בי בעיניה החתוליות בתמיהה, לא מודעת בכלל לכל מה
שמתרחש אצלי בראש, בלב.
הסיגריה שלה התקצרה במהירות לתוך פיה, בדיוק כמו הסבלנות שלי.
ל א - י כ ו ל - י ו ת ר

"אני אוהב אותך"

היא נחנקה קלות, ואז חייכה. התיישבה עליי והעבירה את אצבעותיה
בשערי, שולחת גל של צמרמורות אל כל גופי. הבטתי אליה בציפייה
קפואה. כל מה שראיתי הייתה דמעה זעירה ומנצנצת בזווית העין
שלה. היא נזלה באיטיות על לחיה, מאיימת ליפול אל התהום. רציתי
לתפוס אותה, לסגור בתוך קופסא קטנה-קטנה ולהחביא בארון. חיבקתי
אותה חזק, מנסה לסחוט ממנה ולו את ה-"גם אני" החלש ביותר.

שקט.

שאלתי אותה מי הוא המשתמש האחר, והיא החזירה לי מבט אבוד
ושתקה. באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. הסתכלתי עליה ישנה עד
שהגיע הבוקר. כשהשמש שלחה קרן אור ראשונה אל החלון שלי, עצמתי
את עיניי.

כל יום הכנתי לה הפתעה חדשה, או משהו כיפי יותר מהיום הקודם.
כשהייתי מוציא ממנה את החיוך המקסים הזה שלה, הרגשתי כאילו אני
מלך העולם. מטרתי היחידה הייתה לגרום לחיוך הזה להופיע, והייתי
גאה בה.
כל לילה לפני שהייתי נרדם, הייתי מסתכל על היפה שלי ואומר
בליבי "SAVE". ובכל לילה שם הקובץ גדל.

מיקה Copy of

מיקה Copy of Copy of

מיקה Copy of Copy of Copy of

כשמלאו לנו שמונה חודשים לקחתי אותה לסופשבוע בצימר. אחרי
שמיקה נרדמה, כרגיל, אמרתי "SAVE".
היו כל כך הרבה " Copy of " ששם הקובץ מילא את כל תקרת החדר.
בהיתי בה שעות ארוכות.
לא הצלחתי להביא את עצמי לומר "O.K".
אני כבר בכלל לא מרגיש כמו מלך העולם, אפילו לא מלך הרחוב. ואת
החיוך המקסים של מיקה אני רואה רק לפעמים, כשהיא ישנה. וכשהיא
מחייכת ביום, החיוך שלה עצוב. והוא עושה אותי עצוב.
אני מרגיש שהיא נעלמת לי. הצבעים שלה דוהים ונדמה כאילו ממש
עוד מעט תישאר רק צללית אפורה ואילמת.
אמרתי בשקט, כל כך בשקט שאפילו אני לא אשמע-
"NO".
פרשתי מולי את כל הקבצים מהתיקייה שלנו. זרקתי אחד-אחד לסל
המחזור ובכיתי.

כל הדרך חזרה הביתה לא החלפנו מילה. המהירות שבה רצו המחשבות
שלי עקפה בהרבה את מהירות הנסיעה. הייתה לי בחילה ורציתי שלא
נגיע הביתה לעולם.
כשעצרתי ליד הבית שלה, לקחתי את ידה והחזקתי אותה חזק חזק,
מנסה לצרוב את ההרגשה שלה בתוכי.
"מיקה..." הקול שלי רעד.
"אני יודעת" היא אמרה לי, חיבקה אותי חזק ונשקה לי ארוכות.
דמעות של כאב חדש התערבבו בדמעות של כאב ישן.
הבטתי בדמותה המתרחקת מהמכונית.
הנה הולכת לה הבחורה המדהימה בתבל, חשבתי לעצמי, הולכת ממני
(מפחד להודות שאולי אף פעם לא באמת הייתה שלי).

חזרתי הביתה וניגשתי לרוקן את סל המחזור.
לא הצלחתי, לא רציתי לשחרר. רציתי לחוות שוב בראשי כל רגע.
ושוב, ושוב, ושוב, ושוב.
חודש שלם לא תפקדתי. זה השפיע עליי עד כדי כך שאפילו פיתחתי
איזה וירוס. לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות כלום. באמת כלום.
עד שיום אחד, נמאס היה לי להיות צל של עצמי ומשכתי את עצמי
בכוח מתוך המיטה חזרה אל החיים. אין ברירה.

עברו שנתיים מאז.
באמת שאני מחשיב את עצמי לבן אדם מאושר. רוב הזמן.
יש בתוכי הרבה מקום פנוי, ואני רוצה למלא אותו בחוויות חדשות,
בקבצים חדשים.
אני יוצא הרבה, מכיר בחורות על ימין ועל שמאל. ומידי פעם אפילו
מגיעה אחת ממש מיוחדת.
כל פעם מחדש אני נושם עמוק, מחזיק אצבעות ואומר בליבי "NEW".
כל פעם מחדש אני מחכה בכיליון עיניים לדף לבן ונקי שיאיר את
עיניי.
כל פעם מחדש הדבר היחיד שאני רואה מול עיניי הוא החיוך המקסים
של מיקה.
כל פעם מחדש אני מרגיש את גופי מתכווץ מבפנים.
כל פעם מחדש אני נכבה.

RESTART