בתחילת הקיץ שעבר, כשעוד לא ידעתי אם כדאי לי להתגרש או לא,
ירדתי למכולת של הגזלן שפתוחה עשרים וארבע שעות כדי לקנות חלב.
המכולת הייתה מלאה בנערים עם בקבוקי וודקה ביד שניסו להשיג
הנחה על כמה רד בולים, כי בלילה פחית עולה שישה שקלים וביום
אפשר לקנות שלוש בעשר. זה מעניין איך הערך של נוזלים עולה
כשהשמש שוקעת.

  חפיסות סיגריות מסודרות לאורך הדלפק, מצתים, בשר, לחמים
וראש של אישה. בדקתי את תאריך התפוגה של החלב והיה כתוב שזה עד
הארבע עשרה, שזה מחרתיים, וניסיתי לחשוב אם יש סיכוי שהחלב
יגמר עד אז. זה היה לי חשוב כי אני לא אוהב דברים כשהם כבר
חמוצים ומקולקלים, ואני לא אוהב לפתוח משהו שאני לא יודע איך
הוא יגמר. אז חישבתי שאם אני אוכל לפחות שתי קערות קורנפלקס
ביום ואשתי תשתה כוס קפה אחת, נגמור את השקית. קניתי גם מלברו
לייט בשביל אשתי, היא חזרה לעשן. אמרתי לה שאם היא חוזרת לעשן
מבחינתי שתישן על הספה בסלון. לאנשים מסריחים מגיע יחס מסריח.
והאמת שלא האמנתי שהיא תעדיף את הסיגריות על פניי, אבל היא כן.
וחשבתי שאולי זה אומר משהו על המערכת היחסים שלנו. היא כל כך
מעייפת אותי ואני לא יודע אם שווה להילחם עליה.

  ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילד ואני זוכר שזה לא הפריע לי
במיוחד. יש לי רק כמה זיכרונות מהומהמים על זה שאימא שלי הייתה
חוזרת הביתה ומתחילה לבכות. אני עד היום לא יודע אם זה מאושר
או מעצב, אני מניח שזה גם לא ממש משנה.

  אנחנו גרים קומה שלישית בלי מעלית. וכשאני מתקרב לבית
מהמכולת אני נזכר בזה והמחשבה, כמו תמיד, מגיעה כמו בומרנג
לתוך הגולגולת שלי. לפעמים אני לא יוצא מהבית במשך ימים רק
בשביל שאני לא אצטרך לעלות שלוש קומות ברגל. אשתי אומרת שאני
עצלן ומגזים. ובכלל, שאני זה שבחר את הבית. ואני רוצה לענות לה
שזה היה כשהייתי שנים עשר קילו פחות ובלי דיכאונות. אבל אני
תמיד מעדיף לשתוק ולתת לה לעשן עליי.

  היא סיפרה לי היום על הידיד החדש שלה. שהוא מבין אותה וכיף
לה איתו וההרגשה לא כבדה. היא לא אמרה במפורש שההרגשה לא כבדה
כמו במערכת יחסים שלנו, אבל קראתי בין השורות. אני תמיד קורא
בין השורות, גם כשאין מה לקרוא. היא סיפרה לי שאתמול אחרי הקטע
שעשיתי לה עם הסיגריות היא נפגשה איתו. ובגלל שלא רציתי לדבר
איתה, והוא בדיוק נפרד מהחברה שלו, הם שכבו. אבל לפחות הם שכבו
עם קונדום היא אמרה, לא כמו בבגידה שלי. והיא גם אמרה את השם
שלי באמצע שלהם, והוא גם בכלל לא נראה טוב. היא פשוט סתם הייתה
עצובה. ואם זה סתם אז אולי אני אוכל לסלוח.

  אני עוצר בקומה הראשונה ומתיישב על המדרגה השנייה מלמעלה,
הפחות מלוכלכת, ומוציא סיגריה. שם אותה בפה ושואף לתוך הריאות.
מרגיש איך הן מתמלאות בפיח שמזהם אותי מבפנים. מוצץ את הסיגריה
כאילו שהיא תעזור לי להבין תובנות חדשות על החיים ומה אני עושה
עם עצמי. האור בחדר המדרגות נכבה ואני נזכר שאין לי אש, ואני
קצת כועס על עצמי ששכחתי את המצית בבית. ואז אני שוב נזכר
בסיגריה ואיך שהרגשתי שזה היה אמיתי, והבנתי שאין דבר כזה סתם.
ושאני כבר לא אוכל לסלוח.

  עכשיו אני יודע בוודאות שעשיתי את הדבר הנכון. ושטוב שאני
אחזור הביתה לדירה ריקה, אפילו שאולי לפעמים אני עוד אתגעגע.
עשיתי בשכל שרבתי עם המוכר במכולת, שביקש יותר אחוזים מהמכירה.
לפעמים אדם צריך לעמוד על שלו, ולהפסיק להיות כזה סמרטוט. ואני
יודע, אמרתי לו, שיש ביקוש עכשיו בשוק לראש של אישה בוגדת.
והמוכר התפשר והסכים לשים את הראש בקרח ולשמור עליו מימין לראש
שיש לו כבר שם. ואולי אני אעשה קצת כסף מזה לפחות, והגירושים
לא יהיו לי קשים ואני לא אצטרך לתת חצי מהדירה. אז בסוף הסתדרה
לגמרי לא רע כל הבגידה הזאת. וראיתי לה בעיניים הדומעות ברגעים
האחרונים שלנו ביחד, שעכשיו שנינו מבינים קצת יותר טוב, שאין
דבר כזה סתם ידידים.