חיידקיו של מר אסולין
מצאו בו נחמה. שריר-מקלט,
פיסה של אדמה חמה.
הם אהבו אותו באופן חולני
והוא שנא אותם למוות, אך הקדיש להם,
את ליבת חייו.

בכל בוקר היה קם, האדון אסולין,
קודם על רגליו
ואחר כך על יוצרו.
לתפילת השחרית היה אוסף
מניין של חיידקים
ובמיתר-קול בלתי מכוון,
היו מנגנים
את תפילת הברך.

'הבט מה עשו לי!',
זועק מר אסולין,
מקהלת חיידקיו מריעה ב'אמן!'
מישהו עוד יעבור ויחשוב,
שכל זאת מקרי באמת.

ביום השנה הרביעי,
של האדון יצחקי ויבלתו בעפעף,
החלה הגברת יצחקי לקנא.

בעלה הכריז כי יציין את המועד,
בשבוע-טיפולים יוקרתי ומגרד,
עבור חיידקיו הוותיקים.
והגברת יצחקי,
הנשואה לבעלה -
באופן כרוני -
כבר עשרים שנים לפחות,
מצאה את עצמה נאבקת
על חודו של לבו,
מול פילגש צעירה וזיהומית,
משמורת-עינו הימנית.

כל הדרך מן הסיר,
אל בעלה שבכורסא,
שיננה את אשר תכננה לקטר -
'מדוע זאת אינך אוהב אותי יותר?' -
אך משמצאה מרת יצחקי את בעלה הממאיר,
ממרר על ריפוד ומשתלח בריסיו,
נכמרו רחמיה עליו. מיד נשתכחה עליה שורתה
ונזעקה לעזור לו, במלאכת הגירוד
של גב חיידקיו הדשנים.

מחקר חדש חושף
את אחוריו החצופים:
יש חיים בתוך הבוץ.
עמוק בפנים, בטבעו הטובעני
של גבר-הביצות.

קוצר-הרוח נושב בביצה,
לקראת נרות ערב-חג.
פשתה השמועה, כמו מגיפה,
בין חיידק לרעהו ובחזרה,
שאצל מר אסולין
והאדון יצחקי גם,
מקבלים ארוחה
וקיתונות של יחס חם.

מר אסולין ניסה לקדש עוף בתמיסה,
בחברת ילדיו
ובגדיו הלבנים,
אך מיד כשפיזר בסידור התפילה,
התדפקו על שולחן החג
עשרה חיידקים יתומים.
בלב רפוי ושיניים חורקות,
אימצם האדון אסולין אל קרבו
וילדיו המסובים אל שולחן הפולחן,
כבר ידעו זה מכבר את מקומם הנכון.
קמו, פינו צלחות
והלכו לרחם בסלון.