אני לא בטוח שאני יודע מה עשיתי ומה לא עשיתי. הכל נראה לי כמו
חלום ארוך ומתמשך. אני מצליח לראות בדמיוני קטעי זיכרון קצרים
מאוד. אני זוכר את הבל פיהם הקר. אני זוכר את המבט האחרון על
עיניהם. אבל כל זה לא ברור עבורי עדיין, כמו חלום ביעותים. מדי
פעם שבות ועולות פיסות קטנות מהעבר שלי.
הייתי ילד קטן. היה מאוד קודר בחוץ. גשם עוד לא התחיל לרדת
ואמא עוד לא גילתה מה עוללתי. היא עוד לא כעסה עליי. היא עוד
לא הענישה אותי. היא עוד לא...
לא היה לי במה לשחק, היה לי משעמם ו... יצאתי מהבית הגדול
החוצה. הנעליים מלוכלכות בבוץ. וגם קצת הבגדים. אמא אומרת
שנעליים, בגדים ובמיוחד הגוף צריכים להיות נקיים לגמרי כי זה
יותר סטרילי ככה. לא הבנתי מה זה "סטרילי", אבל הקשבתי לכל מה
שאמא אמרה כי אמא יודעת הכל. רציתי עוד לשחק ולא רציתי שאמא
תראה אותי ותכריח אותי להתרחץ, אז הלכתי לחפש במה לשחק מאחורי
הבית. ליד שולחן העץ הגדול עמדה שם העוזרת שגם מכינה לנו אוכל
לפעמים. היא החזיקה משהו גדול ונוצץ. רציתי לקחת את זה ולשחק
עם זה גם, אבל לא רציתי שהיא תראה אותי. ישבתי על האדמה והיא
הייתה קרה והסתכלתי על הדבר הנוצץ עולה ויורד על השולחן בקול
מגעיל שעשה לי לא נעים באוזניים. ואז יצאו מים אדומים כאלה.
אמא אומרת שבריא לשתות הרבה מים. אבל המים האלו היו מוזרים. לא
הבנתי למה הדבר עם הנוצות זז ואז מפסיק לזוז. היה לי יותר
מעניין לחשוב על מה אני אעשה עם הדבר הגדול והנוצץ כשהוא יהיה
אצלי. מעניין אם גם אני אוכל לגרום לדבר עם הנוצות להפסיק
לזוז. בזמן שחיכיתי עד שהעוזרת תסיים לעשות את מה שהיא עושה,
כבר חשבתי על הילד הזה שצחק עליי ועשה לי דברים מכאיבים וכאב
לי אחר-כך בכל מיני מקומות. לחשוב על זה עושה לי כועס. כמו
שלאמא נהיה כועס כשאני לא אוהב את האוכל שהעוזרת מכינה ואז אמא
הופכת אותי שוב לילד טוב. מרוב שחשבתי על דברים כאלה ונעשה לי
עצוב, שכחתי מהעוזרת וגיליתי שהיא כבר הלכה ולקחה את הדבר
הנוצץ איתה. הלכתי חזרה לתוך הבית למקום שבו היא נמצאת הרבה,
מקום שאסור היה לי להיכנס אליו והצצתי בחור שבדלת. ראיתי אותה
שוטפת את הדבר הנוצץ ואז שמה אותו במגירה ובשקט חיכיתי עד שהיא
תלך מהדלת השנייה ואז נכנסתי בשקט ומצאתי כמה דברים בלי נוצות
ובלי ראש שוכבים בשורה על השולחן. הלכתי למגירה ומשכתי כיסא
קטן שאמא קוראת לו "שרפרף" ונעמדתי עליו כדי להגיע למגירה.
פתחתי אותה ומצאתי הרבה דברים נוצצים וחדים. בחרתי אחד מהם
שנראה לי הכי נוצץ ומבריק ותפסתי אותו מהצד החד ואז הרגשתי כאב
ומהאצבעות שלי טיפטפו המים האדומים האלו. הבנתי שני דברים;
שלכולם יש מים אדומים וגם ש... בעזרת הצעצועים החדשים שלי אני
יכול לגרום לכאב להתרחש, אצלי או אצל מישהו אחר. והמחשבה
הראשונה שעברה לי בראש הייתה הילד ההוא. הוא לא יצחק עליי
יותר, הוא לא יכאיב לי יותר, אני זה שיקבע את הכאב.  ואם יהיה
בזה צורך, אני גם אוכל לגרום לו להפסיק לזוז. לתמיד.
שנאתי אותם, כל אחד ואחד מהם בצורה מיוחדת וספציפית מאוד. אני
לא יודע אם הרגתי אותם, או שרק נדמה לי שעשיתי את זה. אני לא
יודע עד כמה החלקים מהעבר שלי אמיתיים והאם האחרים הם רק בדייה
של נפש חולה. ערפל סמיך מכסה היטב את פסגת המציאות שבה אני
נמצא, ואני שם כדי להבין שמבעד לערפל נותרתי לבדי. לבד עם
המעשים שעשיתי, לבד עם כל השנאה הזאת. הכוח העצום שהרגשתי בכל
פעם שידיי מצאו דרך לסכין כלשהי. זה התחיל מהרג פשוט של חיות,
ואחר-כך לנער ההוא שגרם לי להרגיש מאוד רע. אבל אני לימדתי
אותו לקח. ומכאן הזכרון מתעמעם. קודר בחוץ, מבעד לחלון עם
הסורגים. הגיע הזמן לקבל תרופות. אני מקווה שהם לא יחזירו לי
את הזיכרון בשלמותו, אי-פעם; כואב לזכור.