היא שמעה דפיקות על החלון. גשם.
זה לא ריגש אותה במיוחד, היא תמיד הייתה טיפוס של קיץ. מעדיפה
את קרני השמש שטפחו על עורה בשבריריות והעניקו לו גוון שחום.
היא אף פעם לא נשרפה, תמיד השתזפה, כאילו השמש רצתה לשמור
עליה. לא לתת לאף אחד להכאיב לה.
תוך דקות הגשם התחזק והפך למבול של ממש. המבול הראשון של
השנה.
במה שהיה בשבילה צעד אמיץ היא עזבה את הכול והתקדמה אל עבר
הדלת. "רק להציץ" חשבה.
היא התבוננה בטיפות הקטנות מנקות את העיירה, משאירות ריח שרק
גשם משאיר.
לאט לאט היא הושיטה את ידה החוצה. רק להרגיש את הטיפות בקצות
האצבעות.
פתאום בלי שום אזהרה היא לקחה צעד גדול ויותר הגגון הקטן לא
הגן עליה. היא הייתה חשופה לגשם ולקור.
הטיפות ננעצו בה כמו להבים משויפים של סכין. טיפות הקפיאו את
עורה החשוף, עקצצו בקצה אפה הרגיש.
אבל יותר מהכול, הטיפות ליטפו את פניה. הסיטו את שערה המבולגן
מפניה בעדינות. נוגעות-לא נוגעות.
מהר מאוד התערבבו הגשם ודמעותיה יחדיו. כל ההגנות ירדו, כל
החומות נפלו. זאת רק היא מול הגשם.
הגשם שכ"כ צמרר אותה. הגשם שכ"כ ליטף אותה.
כשעמדה ככה בחוץ היא כבר לא שמעה את צלילי המוזיקה הרועשת ששמה
במחשב. וגם לא ראתה את פרח גן העדן החדש שצמח ליד הבית.
היא שמעה רק את הטיפות. היא ראתה רק את הטיפות.
כאילו היו בממד אחר. ממד של אבדן חושים והכרה. ממד של בלבול
והבנות עמוקות. ממד של בהירות וטשטוש.
התחושות הפחידו אותה. היא לא ידעה למה זה קורה. איך היא, ילדת
הקיץ, התמכרה לטיפות?
לכן בצעד כושל היא הכריחה את רגליה להיענות לה וחזרה אל הבית
בהרגשה שעשתה את הטעות הגדולה ביותר של חייה. ויתור על רגע
שלעולם לא יחזור.
רגע של נוסטלגיות ועתידניות. רגע של אהבה ושנאה.
רגע של חיבוק וסטירה.
מאז כל גשם היא רצה החוצה, מנסה לשחזר ולו קצת את אותן
התחושות. את אותו שיכרון החושים.