(תמר ואוריאל עומדים משני צידי הבמה, ברקע רואים סרט המתאר
יחסי עיזים, נקבות וזכרים במעין תהלוכה, ריקוד, ריצה של
תענוגות, מאבקי כוח, התעלסויות כפי שנהוג בטבע. הזכרים מזנקים
בעוצמה רבה, ברגעים של זעקות קטנות, אנחות, התענגויות. ויש
רגעים של רכות וחיזור מעודן ומפתיע ברכותו. הסרט מלווה את כל
הדיאלוג, תמר ואוריאל אינם זזים, כדי שתשומת הלב של הקהל תהיה
ממוקדת בהתנהגויות של בעלי החיים בסרט עצמו ובמסך. כולל תנועות
מצלמה והתמקדויות בחיזור של זכרים אחרי נקבות).

תמר: כשהשמש שוקעת והחושך עוטף אט אט מתעוררת מודעות אחרת
של עולם הצללים. ערב טוב שיהיה.

אוריאל:  בזריחה השמש מסלקת צלליות אפלוליות ז"א האור
מבהיר את המבוכה והבלבול החבויים בחוסר ההבנה וכך האור מאפשר
תקשורת כנה ומוארת ללא כל צל, תקשורת זו היא הבסיס ההכרחי
לאהבה. בוקר אור לך תמר.

תמר:אני חווה זאת בתוכי. וכך כתנודות האור והחושך, השאיפה
והנשיפה משחקת עם שיווי משקלי, בוקר אור.

אוריאל: להתעורר באמצע הליל בחלום שכולו שמש המסלקת את
החושך ונוטעת בנו זרעי אור.

תמר:ריתמוסים, תהודות חללים, מרחבים ומשחק האור בצל בתוכי
ומחוצה לי... הגנת המים... זה יומי, ואז רחב ממלא ועוטף, באה
השבת. שבת שלום.

אוריאל: טוב לאדם הגנת שמים מהגנת המים. בוקר אור תמר.

תמר: זרעי אור הנטמנים באדמה החומה המכילה, המיטיבה,
וממתינים לבוא המים, הזרימה, כמברכים לדרך הנשמה...

אוריאל: אור אלוהי בא בתוכך להצמיח זרעי הידע האהבה והאמת
שהשכינה הטמינה בכולנו.

תמר: תודה על מילותיך דרכם זורם בי זרם אהבה ומרחיב הנשמה.
ממרומי הכפר כל האורות מנצנצים אלי.

תמר: אריסטוקרט שמיימי, חומה של השמש על לחיי וקולות
האחווה בקשו לשלוח אליך אבנים טובות לברכת הבוקר.

אוריאל: אבנייך הטובות מלטפות בלהקה של אור חום וחיים
ובונות את האחווה העולמית כאן.

תמר: אשרי וטוב לי שהן מגיעות לנגיעות הנכונות.

אוריאל: מדוע ביטלת את הפגישה בהר ובים?

תמר: בסערות שביני לביני יש לי צורך להתלכד לתוך המרחב
שהוא רק שלי, נשמתי ורוחי...

אוריאל: האם יש לך סיבות נוספות?

תמר: הייתי צריכה להיות לבד... למה אתה מתכוון?

אוריאל: הוצע לך ים ביטלת והצעת בעצמך הר והוצע לך שוויץ
וביטלת בגלל גבר אחר, ועכשיו את מוסיפה את הצורך להיות לבד. יש
עוד משהו שאת מסתירה?

תמר: אני לא מסתירה דבר ומעדיפה שיחות כאלו בקול.

(כל אחד מהם מרים טלפון והשיחה מתנהלת ביניהם, בטלפון)

אוריאל: למה ביטלת את הים? למה ביטלת אחר-כך את ההר?

תמר: בים היה לי הכי טוב שבעולם, היה לי נפלא, הריקוד שלנו
במים היה גאוני, הדולפינים שבנו עוררו בי נוסטלגיה עצומה. עפתי
דרך הים אל עולמות, אל המרחב. אבל לא אהבתי את החדירה.

אוריאל: ברצינות? כאשר התבוננתי בך ראיתי הנאה ענקית ולכן
רציתי להגביר את הנאתך לרמות שלא ידעת קודם. ראיתי שמאוד נהנית
מהחדירה. מה לא אהבת בחדירה?

תמר: אני רואה בך מורה לטווח ארוך למרחב אין סופי. ופתאום
הכול ירד לרגע של אורגזמה, לרגע של תענוגות גשמיים. משהו השתבש
לי.

אוריאל: ברגע שרציתי להגביר את האורגזמה שלך, חמקת. (שתיקה
ארוכה, תמר לא עונה). את זוכרת שאחרי ריקוד הדולפינים הלכנו
לאכול במסעדה, וניתחתי לך חלום שבו את רואה שהגבר מעברך שולח
אותך לזנות. ואת פוחדת כי יש בך אחריות לילדייך. ובדיוק אז
התקשר גבר ואת סיפרת שהוא חבר שלך. אמרת שאת שוכבת איתו.
וצחקת.

תמר: אני לא זוכרת שאמרתי את זה. אם אתה זוכר. אני לא
זוכרת את הדברים בצורה כרונולוגית. אין לי חבר, וגם אם היה לי
זה לא שייך לעניין, כי אתה מורה שלי.

אוריאל: מה שעשינו עד כה זו תרפיה, תרפיית השביל. תרפיה
היא דרך ליצירת תקשורת. את מנותקת מן העולם. את מנותקת מהעולם
מרוב כאב, מרוב סבל את סוגרת את עצמך וחושבת שאת לא זקוקה
לכלום. לא לריפוי ולא לתמיכה. אבל אישה שעושה שינויים כאלה.
שפתאום אומרת שהיא צריכה להישאר לבד, שפתאום מוצאת כל מיני
נימוקים... כאילו החדירה הפריעה לך... והרי חזרת אל הים למרות
שהיתה כבר חדירה. והרי חזרת ונישקת אותי שוב ושוב על שפת הים
בפעם שאחרי החדירה. למה חזרת ? את לא מודעת. שם המשחק: מודעות
לכל דבר, לכל רגע, לכל מחשבה ורגש בכל רגע נתון גם ביום וגם
בלילה. את זקוקה לתרפיה של מודעות.

תמר: כאשר התחיל התהליך לא ידעתי שאני עוברת תרפיה איתך.
אתה מציע לי תרפיה?

אוריאל: אני לא מציע לך תרפיה ולא מציע לך. אני ואת עשינו
תרפיה, את זקוקה לריפוי. כל אחד מאיתנו זקוק לריפוי. זוכרת
שאלתי אותך אם את מאושרת? אם את רוקדת? וענית לי שכן, בכפר, על
הגגות, במרפסות...

(העיזים בסרט מגיעות לאורגזמה, הנקבות והזכרים באקט קולקטיבי
אדיר של עריכה קולנועית...)


נובמבר 2007