ערב אחד ניגש אלי
חתולי הקטן, יפה הזנב,
כשעל ראשו קסדת נחושת מוזהבת
בעלת צמד קרני שור, אחת מכל צד
גבותיו זועפות ורוחו עזה,
כאילו היה ג'ינג'ס חאן.
נדמה היה לי
שמשהו אינו לגמרי כשורה עם הקטן
ולכן שאלתי "מה לך חתול?"
הוא העיף בי מבט מלא דם אבל לא ענה.
נזכרתי ששכחתי להחליף לו
את המים בקערה מאתמול
ומיד ניגשתי למטבח,
אך הוא לא נרגע.
לא זה מה שהציק לו.
"מה אתה מתנהג
כמו איזה חתול שחור?" אמרתי
והחתול החוויר, נעשה עצבני
ודרש שיקראו לו -
חתול חתולביץ' זנבחתולקין
ושאשים לו בקערה כוהל נקי
במקום מים.
"ומאיין האקדח?" שאלתי,
"גנבתי" השיב החתול.
ידעתי מה קרה,
בפעם הראשונה שהחתול התנהג מוזר
היה זה לאחר שקרא את דוסטויבסקי...
אז הוא החל לטייל הרבה בחוץ לבדו,
הפציר בי לתפור לו לולאה לגרזן
בתוך השרוול, וחלה בקדחת.
לא אתחיל אפילו לדבר על מה שעשה
בפעם אחרת, כשקרא את פושקין,
רק אומר שמאז התחלתי
לנעול את הספרים בארון.
"שוב פעם פרצת את המנעול
של ארון הספרים?" חקרתי,
החתול החל ללקק את עצמו במרץ
כאילו אינו מבין במה מדובר,
אבל הבליטה המלבנית החשודה
מתחת לשמיכה בסלסילת ההסבה שלו
הסגירה את האמת. |