לפעמים אני שומעת קול בראש
שאומר לי לבנות תיבה
ולהכניס אליה
את כל המחשבות הטובות שלי
זוגות זוגות
כי עומד לרדת בי מבול

הנה העיר הבצורה שבניתי
והמגדל, שראשו בשמיים
נחרבים וקורסים
אני נפוצה על פני כל הארץ
והמילים כבר לא עושות
שום הגיון

אני יורדת אל התא
בירכתי הספינה הטובעת שלי
אבל המלחים לא נותנים לי לישון
אני משליכה את עצמי אל הים
והדג בולע אותי

רק ביקשתי לחסות מעט
בצל קיקיון הידיעה
התך והיבש הזה
האכול בתולעת הספק

ברגעים כאלו של ייאוש
אני לוקחת את סכין המחשבה
וחותכת
את הוורידים התיאולוגים שלי
מתבוססת וגוועת
בדם של אהבת האלוהים