פרק א' - בסוף העולם ימינה מחכה הבן האבוד לטרמפ.

כשהגעתי לסוף העולם ושאלתי איפה זה תל אביב, אמרו לי לפנות
ימינה, אז סובבתי את ההגה ויצאתי לדרכי. כל הדרך לא יכולתי
להפסיק לחשוב עליה, עד כמה אני מתגעגע אליה, השקעתי בעצמי כל
כך בשביל לעשות אותה שמחה. כל הרגעים הקסומים שלנו נראו פתאום
כמו קסמים של קוסם שמופיע בימי הולדת, הם רק נראו מרשימים, אבל
מה שהם באמת היו, רק טריק שלוקח אותך לרגע מהמציאות הנוכחית
ואז אתה חוזר עם עוד שאלות.
הטיול שלי מחוץ למציאות לקח שלוש שנים, ארבעה חודשים, שבועיים
וכמעט יום אבל עכשיו כשחזרתי למציאות הזאת אני צריך למצוא את
שאר החלקים שלי שברחו ממני בזמן שלא הייתי כאן.
הכול קרה כל כך מהר המילים שלה, הסוד שמאחוריהם, התגובה שלי
ולבסוף אני כאן באוטו שלי, המזגן לא עובד, החלונות פתוחים
והסיגריה כבר בפה שלי. מוזר איך יש דברים שלעולם לא שוכחים,
כמו הטעם המוזר של ניקוטין שיורד עם העשן דרך חלל הפה אל
הריאות ויוצא החוצה בתוספת הכאב שבי. אבל כמו כל הדברים
הטובים, בקרוב גם ההרגשה הזאת הולכת להיגמר והכאב שבי מתחדש
כמו שכבר קרה ויקרה.
הנה אני כבר בסוף הסיגריה שלי ואני כבר יכול להרגיש את המחשבות
שוב נבנות לי בתוך הראש ואיתם גם רגשי השנאה העצמית, מתחתם אני
מרגיש את הכאב שבי לאט לאט מתחזק, ואני מצליח לחשוב רק עליה.
הריכוז שלי בכביש יורד מרגע לרגע אבל לפחות אני חוגר חגורת
בטיחות כך שאם יקרה לי משהו אני מוכן.
אבל לא חבל, אם יקרה לי משהו עם מישהו והוא יפגע כי לי כואב,
לא חבל עליו? אבל כשאני חושב על זה העולם בנוי כך, לא? רק
תסתכלו על דפי ההיסטוריה של העולם הזה, קחו למשל את היטלר; כאב
לו על ההפסד במלחמה אז הוא האשים אותנו, את היהודים, ובגלל שלו
כאב אנחנו נרצחנו. אז אלוהים, אם יקרה לי משהו עכשיו, אני
מוכן, לפחות פיזית, נפשית עדין לא ואולי גם לעולם לא, אבל רק
תזכור אלוהים שמה שלא יקרה זה לא אשמתי. ושוב מחשבה מהילדות
רודפת אותי, מחשבה על כמה זה נחמד שיצרני המכוניות דואגים לגוף
שלנו, אבל ראיתם פעם מישהו אחרי תאונת דרכים, לא בחדשות או
בעיתון כאשר העברתם למקרה רצחאונס שעל פרק היום. אלא באמת
ראיתם שם על הכביש מול עיניכם, את החובשים מכריזים שהוא בסדר,
אבל הנפש שלו כרגע איפשהו? הגוף חי אבל הנפש מתה, מרותקת לפחד,
תבחרו אתם את התיאור המתאים. אבל אם אתם שואלים אותי וגם אם
לא, צריך להמציא חגורת בטיחות לנפש, שתהייה בכל מכונית או בכלל
סתם בשביל כל מקרה, אבל מצד שני עד כמה אפשר לבטוח בבני אדם
שיחגרו חגורת בטיחות.

אי שם בין עידן התמימות לאיבוד השפיות. החלטתי שהגיע הזמן שאני
יענה לעצמי תשובות על שאלות שהתחילו בי ובה ונגמרו בי. זה די
הזכיר לי את מערכת היחסים שלנו, שהייתה שלנו ליתר דיוק, אבל
אני לא בחור דייקן, אז מה אם יש לי שעון שמודד נאנו שניות
במקומות בעולם שאפילו לא שמעתי עליהם.
כשאני חושב על זה, היא קנתה לי את השעון, היא טענה שזה גרם לי
להיראות יותר מכובד, אבל במציאות, היא סתם שנאה שאני מאחר לה.
אז הפעם אני נפרד מהשעון דרך החלון, משב של רוח קיררה עוברת על
היד שלי איפה שהשעון היה וההרגשה נורא מוזרה. באותו רגע נשמעה
צעקה, אז עצרתי את האוטו המחשבה הראשונה שעברה לי בראש זה, במה
פגעתי?
אולי באיזה שדון ירוק קטן, שאיבד את דרכו מאירלנד ויש לו איזה
סיר מלא בזהב שבא לו לחלוק איתי
ונטוס יחד לקובה, נפתח חווה של צמחים רטרו מודרניים משנות ה-60
אבל למרות כל הציפיות שלי משהו אחר צץ במראה האחורית שלי.
בהתחלה השיער שלו הסתיר את פניו, בגדיו הקרועים היו מכוסים
במעיל בצבע חרדל דיז'ון הוא הרים מהרצפה תיק לא גדול ולא קטן
הייתי אומר בינוני ואחד שדחסו בו הרבה דברים. הוא רץ לכיוון
המכונית שלי בהתחלה חשבתי לקחת רוורס ולסיים מה שהתחלתי, הרי
כואב לי אז מותר לי. שתי נקישות נשמעו על החלון שלי, שכבר
סגרתי, כשהוא צץ במראה האחורית הוא סימן לי אם הידיים שלו
לפתוח את החלון ואם אני לא הייתי משרת בצבא כחייל התקוע בבסיס
באמצע שום מקום עוד הייתי חושב שהוא אוכל איזה סרט ומנסה לכשף
אותי באיזה קללה או יותר גרוע מזה, מנסה לרקוד איזה טראנס
שנתקע לו בראש. כואב לי להגיד את זה, טוב כואב לי ואני יכול
להגיד את זה, אני צריך עזרה והוא נראה יותר אבוד ממני, אז אולי
אני יעזור לו למצוא את המקום אליו הוא צריך להגיע ובתמורה הוא
ישמש לי קצת חברה בדרך שלי לתל אביב. אבל מה אם הוא שודד או
איזה רוצח שנמלט מהחוק? די אני חייב להפסיק לחשוב כמו איזה אמא
פולניה שמתחקרת את כל החברים של הבת שלה כאילו הם איזה חברי
מאפיה או עבריינים ממדרגה ראשונה, שיוצאים אם הבת שלה רק בשביל
לשבור לה את הלב ולקחת אותה מידי אמה האוהבת. אחרי הכול מה יש
לי להפסיד הרי אין לי ילדים למען השם אפילו כבר אין לי חברה
ואני לא חוזר הביתה יש שם יותר מדי זיכרונות שלה, כאלו שתקועים
לי בראש ולא כאלו שאפשר לזרוק לפח אז לסיכום גם אין לי יותר
בית לחזור אליו. אז מה יש לי באמת להפסיד התשובה לזה פשוטה,
כואבת וגם משמחת כאחד, כלום יש לי להפסיד! השארתי את כל חיי
מאחורי, חוץ מהרכב הזה, הכסף, הכרטיס אשראי ותעודת הזהות שלי,
שנמצאים בכיס האחורי של המכנס שאני לובש ואם אנחנו כבר שם
הבגדים שלי ,שלשם שינוי אני קניתי ולא היא קנתה לי, כי היא
מכירה את הטעם שלי, כלומר הבגדים שהיא רצתה שאני אלבש. לכן
אחרי הרהורים שיביאו פוליטיקאים לשחיתות ודיקטטוריים לצעדים
קיצונים, פתחתי את הדלת של המושב שלצד הנהג. הוא נכנס זרק את
התיק במושב האחורי חגר חגורת בטיחות סגר את הדלת ואני החלפתי
הילוך, לחצתי על הגז ויצאתי לדרכי, כלומר דרכנו.

אי שם בכביש לא מסומן בזיכרון שלי. התחלתי לדבר אם השותף החדש
שלי לנסיעה וכמו בכל שיחה בין שתי אנשים שכרגע נפגשו ולא
מתכוונים להזדיין באותו יום, שאלתי לשמו. הוא הסתכל עלי במבט
של מישהו שמנסה לפתור את הנוסחא הכימית של איך להפוך פחם לזהב
וענה לי שהוא אינו יודע את שמו והמשיך להסביר לי שהוא לא זוכר
מי הוא מאיפה הוא בא ולמה הוא תופס טרמפים באמצע שום מקום. כל
מה שהוא זוכר זה שהוא התעורר באמצע המדבר כאשר התיק שלו לצידו
וראשו כואב, לאחר כמה דקות הוא התאושש, קם, הבחין בכביש הזה
והחליט ללכת אליו בשביל למצוא עזרה. כשהוא הגיע הוא הבחין בי
וקרא לי. בהתחלה הוא חשב שלא שמעתי אבל לבסוף נעצרתי "ומשם אתה
כבר מכיר את ההמשך" הוא אמר בשקט, כמעט כאילו לחש. אז באה
השתיקה ואני לא ידעתי מה להגיד לו, מה אומרים לכזה בן אדם שרק
הכרתם והוא לא מכיר את עצמו? שוב הגישה הפולנית שלי עלתה לפני
השטח והדאגות שלי לגבי מה הוא יכול להיות שוב גרמו ללב שלי
לדפוק מהר. החלטתי  לתת  לטרמפיסט-בסימן-שאלה שאיתי שם וכך אני
יוכל להגיד שאני מכיר אותו.
למרות שפעם הייתי שונא את האנשים האלו ששומעים את השם שלך פעם
אחת ומשננים אותו, או שוכחים אותו ופשוט קוראים לך אחי או גבר
וחושבים שאתה חבר שלהם ושאתה חייב להם משהו. אבל הפעם אין לי
ברירה, המטרה מקדשת את האמצעים וגם אם לא, עדיף שאני לא יחטוף
איזה התקף לב במיוחד בגלל שאני זה שנוהג אבל למרות הכול לבחור
לבן אדם שם, זה קשה, למה? אין לי מושג אבל תראו את כל ההורים
שנולד להם תינוק, כמה שעות וימים הם יושבים בשביל למצוא לתינוק
שם ואז עד שהם בוחרים איזה שם, הם מתחילים אם המחשבות "למען
שלום ילד" לא השם הזה מתחרז אם חזיר והשם הזה הוא שם של מחלה
והשם ההוא מתחרז אם פרה. אבל בשביל מה כל המחשבות האלו מה
שההורים שלנו שוכחים איך זה הייה כשהם היו צעירים? ילדים תמיד
ימצאו דרך לצחוק על ילדים אחרים, בלי הבדל של מין גזע ודת זה
בטבע שלנו אז אני החלטתי לחסוך ממני את כל המחשבות האלו ולקרוא
לשותפי הטרמפיסט בן, כי הוא נורא הזכיר לי את שירי הבן האבוד,
שלמדתי פעם בבית הספר. אני לא יודע למה דווקא בחרתי בשם הזה
משום מה הוא הייה תקוע לי בראש יחד אם הזיכרון של אחד משיעורי
הספרות מוגבר שלמדתי בתיכון. מי הייה מאמין שאני יזכור משהו
מהתיכון שלא קשור בכוסיות של השכבה החברים והמחששה. הרגשתי
מוזר בלהיזכר דווקא בשיעור מסוים. התחושה שהרגשתי עכשיו הייתה
דומה להרגשה שיש לך כאשר אתה פותח את הרדיו באיזה תחנה אקראית
ומתנגן לו איזה שיר ישן שמשום מה אתה יודע את כל המילים שלו
ומתי סולו הגיטרות נכנס או הביטים מתחלפים, אבל למרות כל זה
אתה לא זוכר את שם השיר וכמו תמיד לא יהיה איזה מנחה בסוף השיר
שיגיד מי מבצע את השיר ואיך קוראים לו וגם אם הייה מנחה, הוא
הציג את שם השיר בהתחלה ואתה בטח פספסת אותו. אבל המצב הפעם די
הפוך, אני כן זוכר את שם השיר, אבל לא זוכר כלום חוץ מזה.
אבל מצד שני זה גם לא הכי מעניין אותי עכשיו, הרי כבר סיימתי
לעשות את הבגרות וידידי בן נשמע מספיק אבוד ואני משער שהוא
יסתפק בשם הזה. הכרזתי לבן על שמו החדש סובבתי את הראש בשביל
לראות תגובתו, ממש כמו שעושים כשנותנים לכלב שם.
בן הזיז את הראש למעלה ולמטה לאיזה שנייה או שתים כאות הסכמה
על שמו החדש ואני עדין מביט בו מתעלם לחלוטין מהעובדה שאני
נוהג ומחכה לאיזה תגובה יותר שמחה ממנו אבל שום כלום. הוא
אפילו לא הזיז שריר אחד בגוף הוא הזכיר לי באותו רגע את כל
הדיוקנים שתמיד מציגים מוזיאונים, כשאני חושב על זה בן יכול
להיות "המונה ליזה האדישה". שוב השקט הזה בינינו חוזר, ניצוץ
של מחשבה עליה עולה לפני השטח ואני שוב ישר בורח למחשבות
המוזרות שלי בשביל לא לחשוב עליה, חשבתי כמעט על כל דבר קטן
שמסביבי עד שלבסוף אני כבר מגיע למצב שאני לא זוכר שיש משהו
מסביבי. הרגשתי טוב ככה.
זה הייה בן שהחזיר אותי למציאות, הוא טפח לי על הכתף מספר
פעמים ואמר משהו אבל לא באמת שמעתי אותו. לקח לי כמה שניות
להתרכז במציאות ולבסוף שוב אני מרוכז במה שקורה מסביבי, אני
מבחין באופק באמצע הכביש עומד לו ארנב לבן, כמעט בגודל אנושי
שלבש כפפות לבנות והחזיק ביד מצנפת שצבעה הייה גם לבן. בן
התחנן שאני לא אפגע בו, הזזתי את ראשי בהסכמה, אבל בראש שלי
חשבתי שלא אכפת לי לדרוס אותו. הרי זה ארנב, הם מתרבים בקצב
רצחני, אחד פחות לא יחסר לאף אחד. אבל כל זה לא שינה בכל מקרה
הארנב הביט לכיוון שלנו, שלף מהכיס שלו שעון הסתכל בו אמר משהו
באוויר והתחיל לקפץ מהכביש לתוך המדבר. בן נרגע ואני הייתי
אותו הדבר, הרגל שלי אפילו לא זזה מהדוושה ולרגע אפילו שכחתי
שהברקס קיים. אני חושב שעמוק בתוכי רציתי לדרוס את הארנב הזה,
אבל עכשיו כבר מאוחר מדי, אבל אני בטוח שאני יוכל לחיות אם
זה.
ובאותה צורה ששוב ברחתי למחשבות שלי, והשארתי את בן בשלו.
חזרתי למציאות כי משהו נצץ לי בעיניים זה הייה ההשתקפות של
האור מהפנסים הקדמיים של האוטו על שיער בלונדי חלק וארוך שהייה
שייך לילדה שפרצה לכביש בריצה, היא לבשה שמלה כחולה לבנה. זה
הדבר האחרון שאני זוכר לפני שסובבתי את ההגה חזק ימינה ולחצתי
על הברקס. המוכנית התהפכה מספר פעמים ולבסוף נחתה יציב על
האדמה החמה של המדבר.

אי שם איפה שהירח מתחבא והשמש זורחת. היא חובטת לי בעיניים שרק
נפתחו, אני מסתובב אל בן, רואה שהוא בסדר. לאט לאט גם הוא פותח
את העיניים שלו, השמש גם לו צורבת בעיניים. אנחנו מסתכלים אחד
על השני, מנסים להבין מה קרה, איפה אנחנו? בן נראה יותר מבוהל
ממני, אני יכול להבין גם למה. תחשבו שאתם הולכים למות וכל
החיים שלכם עוברים לכם מול העיניים ואתם לא זוכרים כלום ושום
דבר שרץ לכם מול העיניים לא נראה מוכר או הגיוני. זה נורא,
למות בלי לדעת מה השגת בחיים. או שבמקום, תארו לעצמכם שהרבה
דברים עוברים לך מול העיניים, אבל אתה לא מצליח להבין שאלו
החיים שלך, זה כמו לצפות בסרט באידיש. רעש של מסוק החזיר אותי
למציאות, הרחק מהמחשבות שלי, הכול עדין נראה מטושטש, אני מרגיש
כאילו אני זבוב, אבל את ה-צ' של צה"ל שעל המסוק אני הייתי מזהה
בכל מצב. אני משער שזה הגמול שאני מקבל על השירות שלי למדינה
במשך שלושה שנים.

אני מחפש את הסיגריות, שלי אני צריך משהו לפרוק עליו את הכאב
הפיזי, משהו שיגרום לי לשכוח.

המסוק כבר מעלינו.

בן משעין את הראש אחורה עוצם עיניים ונרדם או מתעלף.

שני חבלים שחורים יורדים מהמסוק עד לאדמת המדבר.

ואני עדין לא מצאתי את הסיגריות שלי.

הם החליקו על חבלים מהשמים, יותר נכון מהמסוק, עד שהם פגעו
בחול המדבר, הם היו לבושי מדים בצבע ירוק זית ונעלי צבא
שחורות. מה שאוטומטית פסל אותם מלהיות מלאכים.

זה אומר שאני עדין חי ועדין לא מצאתי איזה סיגריה לעשן.

הם מסתכלים דרך החלון אל תוך האוטו.

הכול עדין מטושטש, אין לי כוח להגיב, רוצה רק לעשן.

אחד מהם מתקרב, מכניס יד דרך החלון השבור אל המערכת שבאוטו,
מוציא את הדיסק של משינה מתוכו.

אני נזכר ב"להתראות נעורים שלום אהבה".

הוא מכניס יד שנייה ומניח פתק עלי.

הידיים שלי עדין מגששות אחרי סיגריה. הן עוצרות לרגע מרימות את
הפתק פותחות אותו, העיניים שלי מצטרפות עכשיו הן קוראות מהפתק
"בפקודת מטכ"ל".

אני שומע את המסוק מתרחק.

אני מרגיש דם מתחת לבגדים, העור שורף קצת, הכול שוב מטושטש,
אני מרגיש כמו טלוויזיה מקולקלת, העיניים שלי נעצמות, הראש
נשען אחורה, הפתק נשמט מהיד שלי ועד שהוא יפגע ברצפה אני כבר
לא יהיה בהכרה. אולי אני יצטרף לבן בחלום שלו.

פאק בא לי סיגריה.