"אני רוצה את האוזן שלך" היא אמרה ונעצה בו מבט מרוכז.
"מה?!" הוא קרא והשתנק "את רוצה מה?!"
"את האוזן שלך. אם אתה באמת אוהב אותי, תן לי את האוזן".
הוא ניסה להצית את הסיגריה אבל הגפרור נשבר.
הוא הוציא גפרור שני מהקופסה כשהוא ממלמל לעצמו,
"את האוזן, נו, חה חה חה, יש העדפה לאיזו אוזן ספציפית
או שכל אחת מהשתיים..." אבל היא שמעה את זה וענתה,
"את השמאלית בבקשה, על הימנית יש יותר מדי נמשים".
הוא נחנק מעשן הסיגריה, השתעל ועצם את עיניו,
מלטף את אוזנו השמאלית בידו הפנויה.

גופת הגבר הצעיר נחה על שולחן הניתוחים הכסוף הבוהק.
העור הלבן נמתח קפוא ונוקשה על הגפיים הדקות הארוכות
וזיפי זקן קטנים של יומיים או שלושה ללא גילוח
בצבצו מלובן הפנים.
הוא לא נראה כמת אלא כיושן שינה עמוקה,
עד שבא המנתח עם האזמל החד וצייר פס אדום דק
מעצם החזה אל המפשעה דרך הבטן התפוחה מעט.
האסיסטנט פתח את חלל הבטן במין מכשיר שכמו יצא ממוסך
ועיניו של המנתח נפערו לרווחה מאחורי משקפיו הרחבות.
מן הבטן הפתוחה ביצבצה פיסה של נייר מאוכלת למחצה
ועליה סימנים שהיו פעם כנראה אותיות דפוס.
הוא לקח צעד לאחור ופלט על האסיסטנט את המילה 'מלקחיים'
והלה שב כשבידו מגש כסוף ועליו מלקחיים בכל מיני גדלים.
הדוקטור משך את פיסת הנייר והכניס אותה לשקית פלסטיק שקופה
יחד עם עוד פיסות נייר שעלו אחריה ועם פירורי כריכה לעוסים.
"האיש הזה אכל ספר שלם" הוא מלמל,
ספק לעצמו ספק לאסיסטנט הנדהם שמולו,
בדיוק כשדלו המלקחיים את אותה פיסת כריכה
ממנה עדיין לא נמחקו אותיות הכותר הגדולות 'יוליסס'.
"בנך אכל ספר שלם" אמר הרופא לאם רכת העיניים
כשהוא משתדל לנעוץ את מבטו בשפתייה הרוטטות
ולא להשפילן, כפי שהיה רק טבעי במצב שכזה,
אל אריכי החרסינה הלבנים של הרצפה.
"אני יודעת" התפרצה האם בבכי "הוא תמיד אכל ספרים
עוד מאז שהיה קטן, אבל למה הוא מת?".

היא ישבה שם על החוף השומם הזה עידנים על גבי עידנים.
הרוח המלוחה שרטה את פניה הפרירות והים ליחך את רגליה טיפין
טיפין,עד שחלפה הגאות והיא נותרה במערומיה מבצבצת מן החולות,
מנומשת בקונכיות של יצורי ים דביקים ומגוננת על הסרטנים הנחים
בין גיחה לגיחה.
ואז הוא בא יום אחד, במכנסי הג'ינס הבלים שלו ובגופייה לבנה
קרועה, ליטף אותה מעט, ישב עליה, הצית סיגריה וחשב עליה כל
מיני מחשבות.
למחרת הוא חזר עם שקית, נשכב עליה ואכל שני תפוחים זהובים.  
הוא היה מדבר איתה כשהוא מביט בים הנסוג שמולו
או טובל בו כפות רגליים שזופות יחפות בזמני הגאות.
ופעם אחת, שהיא אף פעם לא תשכח, הוא אפילו חרת עליה את שמו
באולר.
אבל יום אחד הוא הלך ולא חזר יותר
ולא נותר לה עוד דבר לחיות בעבורו,
לאבן הכורכר.  

החלום התערבל ונסוג והוא פקח את עיניו,
מנגב את הזיעה הקרה ממצחו.
'זה לא באמת, זה היה רק חלום' הוא סינן לעצמו בין שיניו
החשוקות מן המתח.
סיוט.
רק אז הוא הבין כמה גופו מתוח עדיין והתנער
מנסה להרפות את הלסת ואת שרירי הצוואר.
הוא הקשיב לדממה השחורה שהדהדה סביבו
אחר קם והתהלך בדירה הריקה, החשוכה,
סוקר את בדידותו המוכרת והאהובה כשהוא נאנח בהקלה,
לא היה שם עוד איש מלבדו,
לא מכרים, לא ידידים, לא משפחה.
'תודה לאל' הוא אמר 'כל אלו היו רק חלום'.

"אני אוהב אותך" הוא אמר ונעץ בה מבט מרוכז.
"מה?!" היא קראה והשתנקה "אתה מה?!"
"אני אוהב אותך, באתי לכאן לומר לך שאני אוהב אותך".
"הו, הסתכל על עצמך ווינסנט", היא השיבה לו מניחה את מנורת
הנפט על שולחן העץ הכהה שלידה, "משוטט כך בלילה ברחובות,
מתפרץ אל הבית כולך שטוף זיעה ומצהיר הצהרות כאלו...
אין זה צנוע לדבר באוזני גברות על אהבה".
היא הנידה בראשה והידקה את חלוק הלילה מעל הכותונת הלבנה.  
"ומהו הכובע המגוחך הזה שאתה לובש ונגרר לך עד מתחת
לאוזניים?".
הוא השפיל את עיניו אל כפות רגליה היחפות
ובלע פקעת של דמעות שלא יזלגו לעולם.
"אני אוהב אותך" הוא אמר,
מושיט לה צרור עטוף במטפחת מגואלת בדם.