חרב באבנט, דקר בפנים מגפיי.
כתם אפר את מדיי מקשט, רובה על כתפיי.
בלב שדה הקרב אני ניצב, דום.
אין זרוע ולא אמה.

ומה יעזור כלי מלחמה ואין בו אוחז?
ומה יעזור איש המלחמה ואין הוא מסתער?

חשכת השמיים אפורה מתמיד,
פה בשדה הקטל והקרב.
המטר בבואו לא יצמיח גבעולים,
רק ינציח נחילי דם ויזע.

ובלי ידיים,
מצויד היטב,
מטייל,
נזהר לא להניח עקב על פנים נשכחות,
והמטר מנציח הכל,
כמו נכתב בתסריט זול.

המלחמה לא מותירה כלום
לחייל גידם.
רק נצח ורגע של איש חיל מפחד

ולא מיום מותו,
אלא משארית חייו.