אני לא יודע לצייר. למען האמת, אני אפילו לא יודע לצייר קו ישר
אחד, וזה מתסכל אותי. לפעמים, כשאני הולך בתל-אביב, באחד
הרחובות, בין אם דיזינגוף או שוק הכרמל, אני תמיד מוצא תמונה
ששווה ציור. מישהו היה יכול לעשות על זה כמה אלפי דולרים, ולא
רק על הציור, ובעיקר לא על הציור.
אבל אני מצייר במילים. לצייר במילים זה בדיוק כמו לצייר עם
מכחול, ואפילו יותר מזה. כל הצבעים שלי מורכבים מאוד ומשתנים
בכל פעם. למשל, אתמול הלכתי באמצע דיזינגוף, מחפש משהו חדש
לצייר, כי הכן שלי עומד ריק כבר הרבה זמן. ופתאום כמו נס, אני
רואה מחזה ששווה ציור. מוציא ישר את העיפרון והמחברת ומתחיל
לרשום. פה יש אף, קצת עקום. גוף רזה, עייף. עליו תלויים בגדים
ועוד בגדים, שחורים, עם ציציות מבצבצות מבין החולצה. יש שם גם
שטריימל וזקן, אסור לשכוח. חשוב מאוד. אני מצייר לי בראש איך
היצירה תראה כשאגיע הביתה ואתחיל לעבודה על היצירה עצמה.
אני מסתכל שוב, להצצה שנייה בתמונה המוזרה הזו. ומבחין גם
בעיניים מזוגגות משהו, שמביטות לשום מקום, משום מקום. כאילו
שואלות "למה עזבתני?" במבט נבגד. ומנסות לחשוב איך הוא הגיע
לכאן, בלי להסגיר יותר מידי. ויש שם גם סיגריה לא מודלקת תקועה
בצד הפה, שמשמשת כתחלופה אירונית. אני מסתובב לקבל פרספקטיבה
טובה על כל הזירה, שהפכה מסתם תמונה לקרב אדיר בין המודרניזציה
לחיים של פעם, ולמה שנקרע ביניהם. הדבר היחיד שאני יכול לומר
על האיש הזה, זה שאת אלוהים הוא מתקשה למצוא. בנוסף לכל, נראה
גם שהאיש לא מבחין בי, או במשהו סביבו. הוא כנראה מתרכז בלחפש
את האלוהים...
או שלא.
אני מסיים את הרישום שלי בציור של Pall Mall על קופסת הסיגריות
שמחזיק ירא האלוהים ביד, והולך.