כה קרובה כל הזמן כל חיי
במרחק נשיקה היא יושבת-
בוהה בחלון, חושבת עלי,
תפיסתי מתכסה במאור דמותה הקורנת:
אך רוחה בנפשי עוד קיימת, בעודי ממשש בעיני-
אותה נקודה גנוזה, עליה נח מבטה האטום.
דמיוני החולמני פוצה פה- מונולוג דיאלוגי,
היא אבק כוכבים - כה תמיר כה גלום.
מדמיין את עצמי מתוודע אליה,
נענה בעניין גובר וסקרנות יתירה-
מאושש רגשותי - מוצא-חן בעיניה,
היא כל עולמי, ואני מושיעה.
להרף-
שולח מבט מהוסס אך קולע,
מוודא שלא עזבה את מקום מושבה,
חיש-קל ממשיך דמיוני - מתפרע,
גואה אל-מעבר לסייגי עולמה.
"העולם הגשמי כל כך קטן בהשוואה לזה הנמצא בדמיון"
(אמר לי סטודנט לפסיכולוגיה)
עטופים כולנו במעין אדרת - אבן נגף - בין עולמנו לנפשנו
לעיתים יוצא לי לתהות
על נפש זה הישוב לידי
בעוד מבטינו מצטלבים
שומרים אנו על זכות אדישות בלעדית
רגשותנו גואים אל על, אך האדרת ניזונה מהם, מתעבה
הרגשות הולמים באדישותנו, קליפתנו ומחסמים אותה יותר ויותר |