משהתעוררה כבר, היא החלה מתאבקת עם חששותיה אך מיד גמלה בלבה
לעשות את המיטב. צעדיה הראשונים, הכאילו נחושים הקימו שאון
שערער את כוחה
ובמהרה, כל אשר רצתה היה לשוב ולישון.
מאמציה כלפי דבר מה, ואולי משום שלא היו כנים, עלו בתוהו.

עתה:

אין לה ממש את "תעצומות הנפש" לכתוב על כך, אך בשביבי תקוותה
האחרונים היא חשה שזה עשוי לעזור.
העתיד השחור:

יכלה אותה מחוץ ומפנים, לא לפני אינסוף של מדורי עינויים ללא
נופך מיתי. אינסוף.
כל אשר יודעת היא, כל נסיונות חייה נערכים ומשמשים כנגדה
בסילופין אשר מוציאים אותה אשמה בכל.
ולא בכדי. אכן אשמה היא, הזכרונות כבר ברורים. נותר רק לסבול.
אינסוף.

השחור משחור:

בחד גוניותו של הסבל, מכים שורשי האנוש, הפרימאט. ובמהרה
וכאילו
שמגדלת היא כנפיים רק כדי שיקטעו לה אותן, מוצאת היא שבבים
קיומיים
שמאירים הכל בהבנה ובמשיכת כתף ומשמעה, ניחא.

ניחא:

שחרור האחיזה המשמעותית בחיים אכן מקנה כח עילוי. אך במרומי
החופש ההכרתי, שוד ושבר, תוכן.

אחרית דבר:

כח רם, ישות עליונה המסתודדת בקפלי המחשכים, לועסת בפה פתוח.
אפשר לשמוע ממש את מערכת היחסים הלא הוגנת בין החך, הפרשות הפה
ועמוד שדרה שמסרב להתרכך. מסור תמיד לתו האיכות של הפריכות
הקיומית.
החך העדין נפצע, או שאולי זה לא טעים והנה, אי איזו קרקעית היא
ביתו החדש, מכוסה בשכבה דקה וצמיגית של היסטוריה עם גבולות לא
יציבים.
נא לשנן: "בכל מכנס בסופו של דבר יהיה חור. אפשר לרכוש, אפשר
לתפור".
(האי - לה - דים 1231)