ענני סערה מתקבצים,
להפרות את הארץ.
זמן רב חיכינו,
למטר המבורך.
השדות זקוקים למים.
ברכות לגשם מושרות.
המטר מתחיל נוטף
צבעו אדום.

ברקים רמים,
את הארץ מבקעים
ומפצעי האדמה
זרמים של דם שוצפים.
הענן נבקע
טיפות של דם נוטפות,
מחליקות במורדו
ובאוויר צונחות.
נוחתות בתוך ידיים מושטות,
ניתזות על העיניים,
על פיות צמאים למים.
דם של מלאכים יורד.

האנשים נוטשים,
בורחים לבתיהם.
בבית המטבחיים,
תחת השולחן,
נקווית שלולית של דם.
הרוח מנפצת חלונות,
דם מתאחד עם דם.

בחוץ הארץ מתמלאת בדם,
מאגרי המים נמהלים,
הנחלים שבים לזרום,
בבתים חלונות מזדהמים,
מסתירים את אור השמש.
החושך בא אז לעזרה,
מגן לו גם לרגע קט
לפני המוות,
ממציאות מרה.

הסערה אינה פוסקת,
היא תימשך לעד.
ממלאת את חוק הטבע,
חוק הטבע הבודד,
אך האדם אינו שורד,
הדם אשר נשפך,
הוא מתנקז אל הימים
ומתאדה לעננים.

ובקרוב מטר של דם
ואיברים שחוטים
יציף את פני הארץ,
לא ישאיר כל זכר
לתרבות המפוארת
של רצח מלאכים.