מישהו כותב בי, סיפור או סיפורים קצרים או שירים או שאולי מסה,
מה לעשות שעפרונות לא יכולים לקרוא מה שכותבים בהם. מישהו כותב
בי ימים ולילות ומניח לי רק שעות מעטות ביממה לשכיבה על השולחן
באפס מעשה. כותב בקדחתנות שכזו כך שאני והמחדד נפגשים לעתים
קרובות מאוד. המחדד, מלאך המוות, זה שקוצב את ימי, זה שיקבע את
רגע הפרידה.
חיי, ריקוד על גבי נייר, יד חיצונית מניעה אותי, מובילה אותי
בשביל הזמן. אך מניין לי שישנה באמת יד חיצונית, אולי זו
כתיבתי שלי? ומניין לי שזו כתיבה, אולי זה סתם ריקוד חסר
תכלית?
מניין לי שאני עיפרון?

הפסקה בכתיבה לחידוד...

אני כותב כי מחדדים אותי, אני עיפרון כי אני כותב. אך מניין לי
שמחדדים אותי, אולי אני פשוט מזדקן ויש לי רגעים של קהות
ורגעים של חדות עד אשר אשקע בקהות החושים המעורטלת של הסוף.

רגע של מחשבה...

אני רוקד על הנייר ולריקוד הזה יש חוקים ולכן אני מרשה לעצמי
לקרוא לריקוד הזה כתיבה.
בריקוד הזה יש תנועות שחוזרות על עצמן ויש הפרדה בין קטע לקטע.
הייתי רוצה להשתולל על פני כל הנייר אך מדובר בכתיבה ולא
בציור.

נשברה הגרפיט,
הפסקה לחידוד...

לפעמים אני חולם שאני מצייר ואני רוקד על פני כל הנייר כמעט
משוחרר לגמרי מחוקים, כמעט ולא מרגיש את היד החיצונית. אני
אדון לעצמי, משייט על הנייר בלי תיכנון מוקדם חי את הרגע מצייר
בלי תודעה שאינה שלי. אבל אני בסך הכל עיפרון...

שוב נשברה הגרפיט,
החלפת מחדד,
הפסקה לחידוד...

...ואי אפשר לצייר רק עם עיפרון ואני לא עצמאי ואני לא חי ואני
לא רוקד ואני לא מצייר. אני כותב ויש חוקים מוגדרים ויש
אותיות, מילים, רווחים, משפטים, פסיקים, נקודות, סימני שאלה,
סימני קריאה, שורות, פסקאות, עמודים, דפים, פרקים, חרוזים,
חלקים, כרכים, ספרים, קבצים או שאולי את כל אלה בדיתי מדמיוני
הפרוע ולמעשה רק נדמה לי שיש הגיון בריקוד האקראי שלי על גבי
הנייר. מערכת החוקים הזו אינה עומדת תמיד במבחן הכתיבה או
הריקוד, לעיתים קרובות יש חריגות בלתי מוסברות שרק עקרון אי
הודאות יכול להסביר.
לעיתים אני חושב שמוטב שסתם ארקוד לי כפי שמתחשק לי או כפי
שמכתיבה לי היד החיצונית ולא אטריד את מוחי בניתוחים מיותרים.
פשוט אזרום עם הכתיבה כמו הייתי מים זורמים או אולי חפץ
אוורירי הנישא ברוח.
רוקד את הטנגו, סלסה, או ולס של היד והעיפרון או אולי את
הריקוד של העיפרון הבודד על רחבת הדיסקו, דף הנייר. רוקד
ובאוזניי כל פעם מוסיקה אחרת ובכל פעם אני יכול לדמיין שאני
רוקד ריקוד שונה למרות שיכול להיות שמדובר באותו ריקוד שנמשך
ונמשך עד אשר רגלי האחת תזדקן ותתקצר מכדי שתוכל לרקוד.

מחשבה...

הפסקה לחידוד...

אני מחולל על הנייר שהופך לרחבת ריקודים, העולם הופך אולם
נשפים. רגלי נעה בקלילות ואני נסחף במוסיקה המתנגנת בראשי.
הפעם זהו ולס שלי ושל היד וישנה קרבה אינטימית ביני לבינה
ושנינו יוצרים ביחד שלם וריקודי שלה ומחשבותיה שלי. אנו רוקדים
על פני הנייר כבר שעות ולמרות זאת כמעט שאנני חש ברגלי ובתום
הריקוד כאשר היא מניחה אותי על השולחן לבי מתחנן לעוד ואיננו
נרגע עד אשר נופלת עלי התרדמה.

שינה על השולחן...

למחרת בבוקר אני מתעורר ולצדי עומד על השולחן ספל קפה ושוב
מתחילה בעצלתיים הכתיבה. היום זה לא ריקוד אלא טיול בבוקר אני
מתהלך על הדף, קצב הליכתי מתגבר והופך לריצת בוקר עד אשר אני
עוצר מתנשף,

מהורהר...

אני מתחיל שוב ללכת ועם הזמן קצב הליכתי מתייצב והיא נהיית
רציפה ובעלת קצב אחיד, קצב של יום עבודה. וכך עד הפסקת
צהריים.

אחר הצהריים באותו קצב...

ולעת ערב שוב נפתחת רחבת הריקודים ולבי מתמלא בחשש שאני לבד
ואין יד חיצונית וספל הקפה של הבוקר אינו שייך לאף אחד אלא
תופעת טבע המתרחשת אחת ליום. ואני רוקד לבד ריקוד של יאוש,
שחרור מוחלט, שכרון חושים, אקסטזה. אך זהו שחרור מזוייף למעשה
אני עדיין עיפרון הרוקד ברגל אחת על נייר ומגוון התנועות שאני
מסוגל להן מוגבל מאוד ובכלל אולי אין דבר כזה ציור.

חידוד...

רגלי הולכת ומתקצרת ואינני מסוגל לרקוד יותר, רק ללכת.

חידוד...

אני מסוגל רק להליכה איטית.

חידוד...

גרפיט נשברת...

חידוד...

גרפיט נשברת...

חידוד...

צולע על הנייר...
מקווה שהמחול שלי חולל משהו שאפשר לקרוא לו כתיבה.
משהו שברא, הפיח משמעות, חיים.
בריקוד. טיול, ריצה, הליכה או צליעה שלי על גבי הנייר.


גרפיט נשברת...

חידוד...