קמתי בבוקר זעוף מתמיד. עוד פעם אני מתעורר בגלל הפלאפון.
הצצתי במכשיר כדי לדעת מי החוליגן אשר לא רק מטגן אותי, אלא גם
מפריע את מנוחתי. אשתי עליה השלום (היא לא יודעת שאני יודע),
שלחה לי אס-אם-אס מעבודתה. "תוציא את הילדים מהבאנג, חמודי".
הסתכלתי על הבאנג שלי, לא היו שם שום ילדים, אז החלטתי ללכת
לפאב עם שלום השכן.

אחרי שהכוס נראתה לי כמו צלחת (ולא, אינשטיין לא לימד אותי על
הקוואנטים), שאלתי את שלום מדוע הוא גורם לאשתי לבגוד. אשתו
חכמה יותר, עמוקה יותר, נחמדה יותר ואפילו יפה יותר. שלום חייך
אליי, וטען כי אהבה מושלמת לא נמדדת בשלמות של כל אחד
מהנאהבים, אלא בהשלמה של שניהם לכדי יצור אחד. "ממש ולנטינו
אתה," אמרתי לו בשעה שיצאתי מהפאב (שלום, למקרה שתהיתם, ישן שם
כשהבקבוק היה כעת חלק אינהרנטי ממנו) ונחפזתי הביתה.

חזרתי הביתה. השפעתו של האלכוהול קצת פגה אז החלטתי ללכת
להסדיר חובות בבנק. נשלח לי מכתב בשבוע שעבר שבו היה כתוב שאם
בעוד שמונה ימים לא אטפל בחוב, ישלחו מעקלים לביתי. כשנייה
לפני שיצאתי מהבית אשתי התקשרה, ובקולה המתוק כקפה צווחה עליי:
"תגיד, אתה נורמאלי?! השעה שלוש ועוד לא לקחת את הילד מהגן?"
"לכי להזדיין," אמרתי לה ולפני שהיא התחילה לענות לי בביטוי
נפגע הוספתי "שלום בדיוק שוכב בפאב, אני בטוח שהוא לטייק טו"
וניתקתי.

הלכתי לבנק. חברי הטוב מנשה עובד שם, הוא בטח יעזור לי לדחות
את יום שילום החוב. הוא הבן אדם היחיד שאוהב את הציניות שלי
וטוען שהוא ישמח אם יום אחד הוא יגיע לרמת הציניות שלי. הוא זה
שסיפר לי אתמול כי הוא תפס את אשתי ואת שלום ביחד (בדיוק חמש
דקות אחרי שהוא סיפר לי את זה ראיתי אותם מחובקים). "מה שלומך,
מנשה? תוכל לסדר לי בבקשה את עניין העיקול?" מנשה חייך חיוך
ממזרי ואמר: "אל תדאג, אשתך לא באמת שכבה עם שלום ולא באמת
יבואו מעקלים מחר." פה פעור חשף לפתע מנשה. "מה אתך, דווקא אתה
לא מבין סרקזם?"

אשתי, כעת, עליה השלום מתה, ועליה שלום שמסתבר שהוא גם
הומוסקסואל. איזה מזל שאני בכלא, פה הוא לא יוכל לעולל לי דבר.