"תסגור את הדלת," לחשתי לחושך. "תסגור את הדלת, שלא יבוא גם
האור! אז מה אתך, חושך? מה נשמע? איך אתה? כבר כמעט ולעולם אתה
לא בא כולך. אוי, חושך יקר, מביא אתך שקט! לא היית צריך. אורח
כה טוב שכמוהו עוד אין, תחזור גם מחר! או אולי תישאר פה לישון?
חושך, השקט מתנה נפלאה, אך תאמר לי דבר שאינני יודעת... האם
בחורף הזה אהיה שוב לבד? אמור לי רק דבר אחד..." והחושך שותק.
ואיננו עונה לי. ולא רוצה לדבר על החורף שבא.

"אבל חושך, בחורף תמיד כולם רואים אותך! את כולך! האין אתה שמח
שסוף סוף תוכל לצאת מחדרי ולמצוא חשכה, להתערבב ולאהוב רק
אותה?" החושך פתח את פיו לענות. לא הצלחתי לראות, אך הרגשתי.
"לחושך אסור לאהוב. כשחושך אוהב הוא הופך לאור. לחושך אסור
לאהוב... גם לא את החשכה."

לפתע פתאום נדם האוויר, ידי קפצה אל גרוני. לפתע הרגשתי ריקנות
פתאומית ונשארתי לגמרי לבדי. "חושך! הו חושך, חושך יקר... לא
רציתי שתיפגע, חושך, חזור! אל תשאיר אותי לבד! אני כל כך צריכה
אותך..." "לעולם לא אעזוב אותך. אינני יכול. כל חייך בחושך
יהיו. זוהי חובתי עלייך לשמור מפני האור, הנורא, האמיתי."